פרשת סוטה, הראמאיאנה ההינדי, ושינויים בהלכה

שבת פרשת נשא תשע"ג

מסופר בראמאיאנה, אחד מהחיבורים הקדושים של ההינדואים מלפני יותר מאלפיים שנה, על ראמה ואשתו, סיתה. ראמה הוא התגלות של האל וישנו, וסיתה היא התגלות של האלה לקשמי, שהיא אשתו של וישנו.  סיתה הייתה יפהפיה וראמה אהב אותה מאד.  סיתה נחטפה על ידי ראבאנה, וראמה נלחם בו והרגו כדי להציל את אשתו.

אבל עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו. איך יתכן שהיא נסתרה עם ראבאנה והוא התאפק ולא נגע בה? הרי היא כל כך יפה! סיתה מבטיחה ששמרה על טוהורתה, והתחננה שראמה לא יחשוב שבגלל שיש נשים אחרות פרוצות שהיא בגדה בו, ואם ראבאנה נגע בה, זה היה באונס, והיא לא נטמאה.

אבל ראמה לא נרגע.

כיון שאפוס זה נמסר רק בעל פה ליותר מאלף שנה, יש ריבוי גירסאות של הסיפור. אבל, בקיצור, כדי להוכיח שהיא טהורה, סיתה מפילה את עצמה לאש ויוצאת בשלום, בלי פגע, קורנת, כהוכחה שהיא טהורה.

לאחר זמן, שוב עבר על ראמה רוח קנאה – על אותו מקרה - וסיתה אומרת שאם הוא לא מוכן להאמין לה, עדיף לה לחזור לאדמה שממנה היא נולדה, וכך היא תוכיח את טוהורתה. אם היא טהורה, הארץ תבלע אותה – כמו קורח (אני אומרת, לא היא) – ואז ראמה יתחרט ויתגעגע אליה. וכך היה, כיון שהיא הייתה טהורה, והיא נחשבת דוגמה למופת של האישה הטהורה.

למה אני מספרת לכם בדבר תורה סיפור פגאני?

כשקראתי את הסיפור הזה בספר על ההיסטוריה של ההינדואיזם, הדימוי לפרשת סוטה שלנו הרשים אותי. דרך סיפור זה אפשר לראות את פרשת סוטה בפרספקטיבה של תרבויות דתיות קדומות. כמובן יש הבדלים, ואפשר לדון לשעות על הדומה והשונה ביניהם, אם בדרך המסירה, אם בפרטים, אם בהשלכות החוקיות. אין כוונתי לעשות כך כאן. 

אבל מה שמשותף הוא התפיסה והערכים שיש מאחורי שתי המסורות – המסורת ההינדי והמסורת שלנו.

מדובר בשתי תרבויות דתיות קדומות, שונות מאד, אבל אפשר למצוא גם הרבה משותף ביניהם, כמו הדרישה מאישה להוכיח לבעלה בפרהסיא על ידי טקס משפיל שהיא טהורה, כשרוח קנאה עובר עליו.

פרשת סוטה היא פרשה מביכה ללא מעט יהודים.

תסלחו לי אם המילה 'פרימיטיבי' עולה על דעתי. אם אני משתדלת להיות קצת יותר פוליטיקלי קורקט, אומר 'זה לא ממש נאור'. או 'זה לא מתאים לערכים הפמיניסטיים שלי'.

במשנה במסכת סוטה אנו למדים:

'משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן' (משנה סוטה ט,ט)

אפשר לשמוח על ביטול טקס הסוטה ולראות את הביטול כהתקדמות תרבותית. אבל הביטול לא נעשה מתוך נאורות – לפחות אין ביטוי גלוי לכך – אלא כתוצאה מ- או תגובה ל- שפל מוסרי: 'משרבו המנאפים'.

ישנן לא מעט דוגמאות של התקדמות תרבותית ביהדות שהתרחשו לא כתוצאה מרצון לשינוי חיובי, אלא כתוצאה ממצב שלילי:

נדמה לי שלחלק גדול מכם הפולחן של קרבנות גם אינו מה שנקרא 'נאור' ואם נהיה כנים, גם אינו ממש רצוי. 

כידוע, הרמב"ם הסביר במורה הנבוכים (חלק ג' לב) שרק בגלל טבע האדם, שלא יכול לעזוב את כל מה שהורגל לו בבת אחת, ובזמן מתן תורה בעולם כולו היו רגילים להקריב מיני בעלי חיים, ה' לא ציווה אותנו בעזיבת העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם.

אי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת, ולפיכך לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת ... והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז [דהיינו, בזמן מתן תורה], ... הקרבת מיני בעלי החיים ...  לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה ... שיצוה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם ... והיה זה אז כמו אילו בא נביא בזמנים הללו וקורא לעבודת ה' ואומר הנה ה' צוה אתכם שלא תתפללו לו ולו תצומו ולא תשועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל. ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות ...

אבל בבוקר ביום חול, לאחר סדר הקרבנות, אומרים 'ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובוטל התמיד ...'. ביטול הקרבנות בא 'מפני חטאינו...' כמו שגם נאמר במוסף של יום טוב.

אנו לא שומעים בנרטיב המסורתי, המצוי, התבטאות כמו זו של הרמב"ם במורה הנבוכים, חיבור שהיה מיועד רק לסגולים.

אלא הנרטיב האורתודוכסי הוא שנהיה 'ששים בעבודתיך ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון', ואם אין אנו עושים כך, זה 'מפני חטאינו'.

אביא גם שתי דוגמאות של התקדמות תרבותית מתוך מצב שלילי בתקופה המודרנית.

בחצי הראשון של המאה ה-20, כשהחפץ חיים כתב שיש מצווה לחנך גם את הבנות, הוא כתב:

... אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, ... ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל. (חפץ חיים – ר' ישראל מאיר הכהן, לקוטי הלכות למסכת סוטה, פרק ג, פיעטרקוב, תרע"ח,  עמ' 21-22 בהערה) 

בחצי השני של המאה ה-20 הרב אהרון סולובייציק כתב בעניין אמירת קדיש יתום על ידי נשים:

... ונראה עכשיו שכמה אנשים ונשים מישראל לוחמים בעד שווי הנשים לעומת האנשים ביחס עם עליות בשביל הנשים [כמובן, דבר שלילי בעיניו] א"כ אם הרבנים החרדים [כך הוא כינה אורתודוכסים] ימנעו אשה מלומר קדיש במקום שישנה אפשרות שע"י זה תתרבה ההשפעה של הרבנים השמרנים [דהיינו, קונסרבטיבים] והרפורמים אז אסור למנוע בת מלומר קדיש.

האם יש מודל אחר? מודל של התפתחות בהלכה מתוך רצון חיובי, לראות בהלכה מנגנון ללכת עם התפתחות האנושות? מודל שמביא שינוי לא בגלל עוונותינו הרבים, אלא מתוך הכרה שההלכה צריכה לשאוף לחזק את המידות של עם ישראל ולהביא אותם לדרגות יותר גבוהות של מוסר, יותר נאורות – כי בעיני הנאורות היא דבר חיובי שהביאה דרור להמון דרי עולם. נכון, אין התקדמות בקו ישר – יש נסיגות במהלך זה, אבל שאלו את עצמכם: האם היית מעדיפה להיות ברוך שפינוזה בקהילה היהודית במאה ה-17 או ברוך שפינוזה בכל אחת ממדינות המערב היום?

האם לא נוכל להיות כנים ולומר שיש בדת היהודית שרידים מתרבויות קדומות, כמו שהרמב"ם כתב על הקרבנות, וששרידים אלה אינם מתאימים ליהדות היום, ולכן צריכים לתקנם או לבטלם?

אז אני רוצה להציג דוגמה למודל אחר.

בשנים האחרונות, קיבלו כתבי הרב חיים הירשנזון תשומת לב מאנשי אקדמיה בתחומים כמו מחשבת ישראל והפילוסופיה של ההלכה, אבל חוץ מבודדים כמו פרופ' שפרבר, המביע עניין בדבריו בהבעה הלכתית למעשה, החרם החרדי על הרב הירשנזון לא בוטל, ובעצם גדלה השפעת החרם על העולם האורתודוכסי כולו, וטרם שמענו – אפילו לא בין רבני צוהר - על התרת החרם, טרם שמענו 'שרוי לך, מחול לך'.

בגלל החרם, הרב הירשנזון, יליד צפת ב-1857 להורים מראשוני חיבת ציון, נאלץ לרדת מהארץ והוא מצא את פרנסתו כרב בהובוקן ניו ג'רזי. שם קהילתו אהבה אותו והוא הצליח למצוא את השלווה כדי לכתוב הרבה.

אבל, בואו נפתח את זרועותינו למוחרם ונשמע כמה משפטים מדבריו:

לאחר השתתפות בקונגרסים ציוניים בתחילת המאה ה- 20 ולאחר הצהרת בלפור, הוא היה מלא תקוה על תקופת אתחלתא דגאולה, והוא סיפר על שואל, ש'אחרי אשר נדב סך גדול מאד לההלואה הלאומית ושבנו לבית מלוננו ברכבת אחת, שאלני בהתרגשות גדולה בלב מלא אהבה לעמו ולא-לוהיו ולתורתו שתי שאלות אלה:'

אני מצטטת חלק קטן, ודוד זוהר [שכתב את המבוא למהדורה החדשה של מלכי בקודש] העיר שסביר שהרב הירשנזון הרחיב על השאלות המקוריות, ובספרו הן לא נכתבות כלשונן המקורית.

1) איך נוכל לצפות לרגלו של משיח להעמיד עלינו מלך להיות הממלכה לו ולזרעו אחריו כל הימים, אחרי כי כל העולם כלו וביחוד עם ישראל עם חכם ונבון כלם יודעים ומכירים כי כבר בא הזמן של ממשלת-עם. ...

2) איך יתכן אשר בדור הזה ... יבין כל איש כי לא יתרצה הא-ל בחלב מריאים ורבבות נחלי שמן, ... ואיך יתכן כשנשוב עתה לציון לבנות את בית המקדש ולהקים שם מזבח לעולה וזבח, הלא לצחוק נהיה לכל העמים כולם, ובמקום להיות לאור גוים יחשבו אותנו להולכי חשכים ואין נוגה להם ...

התשובה שלו ארוכה ומחולקת לאחד עשר סעיפים, ובסעיף הראשון הוא 'מראה שאין דת וחוק בתורה אשר יתנגד לדרכי נעם של ציביליזאציה אמיתית ...' 

ולמי שיש ספק אם כוונתו ומגמתו הן באמת מה שאני מציגה, בסעיף האחד עשר הוא מבאר 'מצות מניית ממלכה דעמוקראטית של נבחרי עם

וכותב 'ועוד יתבאר אי-אפשרות להקרבת קרבנות ...'

בדיון הלכתי רחב על מעמד האישה – בענייני בחירות, מנהיגות, עדות, ועוד, ועוד, הוא כתב:

האמנם כל כח לאנשים על הנשים בימים הקדמונים היה מסבת המצב העקינומי ומסבת המצב המוסרי הבלתי מפותח – כן, במקום 'פרימיטיבי' הייתי צריכה לומר 'בלתי מפותח' - אשר חשבו אז כי יתכן דת בלתי מוסר בדתי האלילים השונים, ואי אפשר למוסר בלתי דת, היפך ממה שהתפתחות למד לנו, כי אפשר למוסר בלתי דת, ולא יתכן דת בלתי מוסר, ודת עם מוסר יחד היא דת תורתנו הקדושה, ואין למדים להלכה מן המצבים הקדמונים ..., ולא ממנהג עקנאמי קדמון, כמו לא למדנו שאנחנו מוכרחים לשבת באהלים יען שאבותינו ישבו באהל ...

בהמשך דיונו הוא גם כותב:

'... לא קהל ולא עדה בכל התורה כולה מוציאות נשים ...  כל קהל ועדה הנמצא במקרא תמצא שכוללים נשים גם כן' ומביא שלל ראיות בדיון ארוך ומפורט מאד.

לא, הרב חיים הירשנזון לא הגיע לעמדה של שוויון מלא בין נשים ואנשים ביהדות ולא הרגיש צורך להרחיק לכת עד כדי כך, למרות שברור משיטתו שהיה יכול. צריכים לזכור שדברים אלה הוא כתב בעשורים הראשונים של המאה ה-20. הוא נפטר בשנת 1935.

הוא לא הכיר בשופטות בבתי המשפט העליונים בארץ או בארה"ב, איפה שהוא חי. לא היה עולה על דעתו שבבית המשפט העליון בארה"ב שליש מהשופטים תהיינה שופטות. הוא לא שמע על מנהיגות כמו גולדה מאיר, מרגרט ט'אצ'ר, ואנג'לה מרקל. הוא לא היה יכול לדעת שהיום בארץ כ-52% מבוגרי דוקטורט הן נשים. 

[דברים אלה לא אמרתי בגלל מגבלה בזמן, אבל כתבתי אותם לראשונה:

אוסיף גם כשני משפטים – בתרגום שלי - מהספר האחרון שפרסם הרב דוד הרטמן, זכרונו לברכה:

'האם האשה שאנו רואים הולכת ברחובות היום היא אותה אשה המצויה בתלמוד? אין בר-סמכות בעולם שיכול לשכנע אותי שכן, ואין בר-סמכות הלכתית מהעבר שיכול להפוך את זה למציאות. ... האם מותר לנו לראות אותן דרך עינינו, או רק באספקלריית התפיסות בתלמוד?' 

כמו שאמר הרב הירשנזון: 'אין למדים להלכה מן המצבים הקדמונים'.

אינני צריכה לספר לכם איך ענה הרב הרטמן לשאלתו.]

לכן אני מאמינה שלו הרב הירשנזון היה חי בתקופתנו, הוא היה מציג לנו מודל להתפתחות ההלכה שהיה מביא אותנו לומר שבעידן שנשים הגיעו להתקדמות כזאת, בתי כנסת שבהם נשים אינן שוות לכל דבר, שתפילתן לפני התיבה אינה שווה לתפילת הגברים, שאסור להן לשמש בכל תפקיד, שאין עדה ומניין של עשר יהודים ביחד – בתי כנסת כאלה הם ההיפך ממה שה'התפתחות לימד לנו',  שהם מתנגדים 'לדרכי נעם של ציביליזאציה אמיתית'.

לא מתוך עוונותינו הרבים, ולא בגלל שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, ולא מפחד שתתרבה השפעת הרפורמים והקונסרבטיבים, רחמנא ליצלן, אלא מתוך דרכי נועם, עלינו להתפתח עם הזמן. שבת שלום.