ואהבתם את הגר - רשומה חדשה בענייני ירושה

רשומה חדשה בבלוג (באנגלית עם ציטוט של העיקר בעברית), הפעם על דיני ירושה וגרים בבתי הדין. 

http://vatashardevora.blogspot.co.il/2013/10/love-convert-hows-that.html

הודעה על רשומה חדשה בבלוג באנגלית

רשומה חדשה (באנגלית, עם קטעים קטנים בעברית מפסק דין) בעניין נישואים אזרחיים וגרושין בבית הדין. למה לא להירשם במשרד הפנים כנשואים (ולכן למה עדיף תעודת זוגיות מנישואים בקפריסין).

http://vatashardevora.blogspot.co.il/2013/09/havent-i-been-telling-you-not-to.html

הסכמים קדם-נישואין 'הלכתיים' - סיכום של סיכום

מה שאני מכנה הסכמים 'הלכתיים' הם ההסכמים שאמורים למנוע בעיות עיגון לאחר נישואין אורתודוכסיים. כמעט כל אחד מההסכמים האלה מבוסס על תשלומי מזונות מוגדלים אם יש סרבן או סרבנית גט.

רשמתי ברשומה שלי באנגלית את הסיכום של הביקורת שלי על ההסכמים הללו.

להלן תמצית הדברים, ואני מפנה אתכם לנוסח היותר מורחב באנגלית.

1) לא ראיתי ראיות שלאחר אכיפת הסכמים כאלה בבית משפט אזרחי, הזוגות הגיעו לבית הדין כדי לסדר גט ללא כל בעיה. ההפך, שמעתי סיפור מפחיד בעניין כזה.

2) ההסכמים המבוססים על מזונות מוגדלים לא יועילו אם הסרבן (אני משתמשת בלשון זכר, אבל מדובר בסרבן או סרבנית) הוא עני או עשיר מאד.

3) ההסכמים לא יועילו אם הסרבן ברח מהמדינה.

4) ההסכמים אינם מתייחסים לבעיות העיגון כתוצאה מהיעלמות הסרבן (אפילו ללא אשמתו כלל), או בגלל שאשה נפלה ליבם שהוא סחטן או קטן, או בגלל אי-כושר האיש לתת גט (הוא צמח או אינו שפוי). לא מדברים הרבה (אם בכלל) על הבעיות האלה - הן אינן משקפות את הפן היפה של ההלכה - אבל הן קיימות, אולי פחות מצויות, אבל קיימות ויכולות לקרות לכל אחת.

5) קידום ההסכמים האלו מטעה את הציבור לחשוב שאם יחתמו על ההסכם כזה, הם מוגנים, וקידושין הלכתיים (ללא תנאי) הם בסדר גמור. זה גורם לאנשים להמשיך לטמון את הראש בחול במקום לטפל בשורש הבעיות בקידושין הלכתיים. חבל.

הודעה על רשומה חדשה בבלוג באנגלית

רשומה חדשה בבלוג שלי (שוב באנגלית) על הסכם קדם נישואין שהציע הרב מישלוב וקורא אחד ביקש את הביקורת שלי. זה מבוסס על 'אודיתא' ולכן, מבחינה הלכתית, הסכם מעניין. אבל איני ממליצה. כן ממליצה לקרוא. 

http://vatashardevora.blogspot.co.il/2013/09/a-prenup-agreement-for-mediation.html

הודעה על שתי רשומות שכתובות באנגלית על הסכמי קדם נישואין

לאחרונה כתבתי שתי רשומות באנגלית (ולא תהיינה גרסאות בעברית). 

לכן אסכם במשפט או שניים את התוכן:

6.8.13 דיון וביקורת על ה"הסכם ושטר לנישואין בצדק ובהגינות" של מרכז צדק לנשים. הסכם זה כולל סעיפים דומים לשיטת ה'הסכם לכבוד הדדי', אבל גם יש סעיפים להפקעת קידושין, קידושין על תנאי, והרשאה לשליחות בגט.

14.8.13 על הסכם קדם נישואין לא כל כך נודע, שיש בו כמה רעיונות נחמדים, אבל ... . להורדה מאתר מבוי סתום - לדעתי, לא רעיון טוב שהארגון מציע את הלינק ללא השגות.

תעשו את המאמץ לקרוא באנגלית. אני מתנצלת שלא כתבתי בעברית, אבל יש יותר קוראים שמעדיפים אנגלית.

שני הסכמי קדם נישואין הדומים ל'הסכם לכבוד הדדי'

בפעם שעברה כתבתי על ה'הסכם לכבוד הדדי' וציינתי שיש מספר הסכמי קדם נישואין אחרים. הפעם אני רוצה לכתוב על שני הסכמים אחרים, הדומים בעיקרון ל'הסכם לכבוד הדדי', להשוות אותם ל'הסכם לכבוד הדדי', ולהביע את דעתי עליהם. 

ההסכם של ארגון יד לאשה 

(אפשר להוריד את ההסכם הזה גם מאתרים אחרים, שציינתי בפוסט האחרון. אני לא רואה צורך לרשום את כל הלינקים כאן.)

ההסכם פותח עם סעיפים הקשורים לענייני ממון וחלוקה שווה, על פי החוק האזרחי ליחסי ממון. ב'הסכם לכבוד הדדי' עניינים אלה נמצאים בנספח.

בדומה ל'הסכם לכבוד הדדי', בהסכם זה בן או בת הזוג המעכב חייב לשלם מזונות (סכומים קצת שונים, אבל לדעתי ההבדל אינו מהותי) עד שיתן/תקבל את הגט. כדי לממש את התשלום הזה, יש דרישה שאחת משלושה תנאים יתקיים: בן/בת הזוג הגיש/ה תביעת גירושין לבית הדין והזוג חי בנפרד למשך 12 חודשים; "בית הדין המוסמך קבע כי אין סיכוי לשלום-בית בין בני הזוג או כי עליהם להתגרש, או כי מצווה עליהם להתגרש, או המליץ על גירושין, או כל לשון אחר שמשמעה כי אין על בני הזוג לחיות יחד, או חייב או כפה את הגט והאישה מוכנה, בנקיון כפיים, לקבלת הגט"; "הקרע בחיי הנישואין של בני הזוג אינו ניתן עוד לאיחוי".

ההבדל העיקרי מה'הסכם לכבוד הדדי' הן הדרכים שבהן מחליטים שזוג ניסה לשקם את הנישואין לפני שיש 'לחץ' (אבל לא יותר מדי - כדי שלא יהיה גט מעושה) להתגרש. בעצם, התנאי השני - שבית הדין קובע - הוא מה שמפריע לי ביותר בהסכם זה. בית הדין הם האחרונים שיחליטו שאין אפשרות לשלום בית. אם בן הזוג יבקש שלום בית, הוא צריך להיות כמעט רוצח סדרתי כדי שבית הדין יחייב גט. אני רק צריכה להזכיר לכם את המקרה עם הבעל שעשה מעשים מגונים לבתו בת ה-15. אז בעיני, תנאי זה אונו מועיל לכלום. התנאי האחרון, שבעצם אמור להביע מסקנה דומה - אין אפשרות לשקם את הנישואין - לא מוגדר היטב. מי מחליט פה? אז נותרת רק הדרישה לחיים בנפרד במשך שנים עשר חודשים. לדעתי, עבור כל מי שסובר שצריך להיות ניסיון לשקם את הנישואין לפני שמתגרשים, ה'הסכם לכבוד הדדי' נותן מענה טוב יותר.

אמרתי, לעיל, שהסכומים הם קצת שונים - לא באופן משמעותי - מה'הסכם לכבוד הדדי'. אבל יש פרט אחד שכן מפריע לי. הסכומים אינם שווים לאיש ולאשה. אצלו מדובר ב-40% מהמשכורת שלו ולא פחות מ-3000 ש"ח, ואצלה מדובר ב-40% ולא פחות מ-2000 ש"ח. ברור שלוקחים בחשבון שלרוב לאיש יש משכורת יותר גבוהה, ולכן ההבדל הזה קיים. אני בעד שוויון. יכול להיות שכתוצאה מסכום שיותר גבוה לאשה, באופן יחסי להכנסותיה, יהיה יותר לחץ על האשה להתגרש מאשר יהיה לאיש. אבל אין בעיה של גט מעושה בצד האשה. אם לא היינו חוששים לגט מעושה (ראו את הציטוט מהרמב"ם בפוסט האחרון), הייתי מעלה את הסכום לכל גובה שיביא את התוצאה המתבקשת. אין סיבה שמי שרוצה לנתק את הקשר שלו עם אדם אחר לא יוכל לעשות כן. הכוונה כאן אינה לבקש ממישהו לשלם, אלא לגרום למישהו להתגרש. מלבד זה, אני בעד שוויון זכויות ושוייון בנטל. לכל אחד ואחת יש נסיבות שונות. אם זוג רוצה לקחת בחשבון את ההפרשים במשכורת של כל אחד, זכותם בהחלט להתייעץ עם משפטן וסמכות הלכתית כדי לעצב את ההסכם לטעמם - חובה, בכל מקרה, אם חותמים על הסכם כזה.

לעומת ה'הסכם לכבוד הדדי', אין מילה על סידורי הילדים המשותפים. לדעתי זה חסר, אבל אפשר תמיד להוסיף סעיפים כאלה.

לסיכום, בעיניי ההסכם הזה פחות טוב מה'הסכם לכבוד הדדי' (אבל אל תדאגו, יש לי ביקורת על כל ההסכמים בסגנון הזה, ואכתוב את הביקורת בקרוב ...). ועוד, כיון שה'הסכם לכבוד הדדי' תפס יותר תאוצה, כדי לא לבלבל את הציבור, וכדי לא לגרום ליותר מדי decision fatigue, לדעתי, כדאי להוריד את ההסכם הזה מהאתר של הארגון ולהחליף אותו ב'הסכם לכבוד הדדי' אלא אם כן יש להם הסברים על יתרונותיו. אם יש טענות כאלה, יש לפרסם אותן.

ההסכם של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בארץ

כאן יש אוויר צח לנשימה. בפתיחת ההסכם, ב'הואיל' השני (בסגנון חוזים משפטיים) כתוב:

דרך הנישואין הקונסרבטיבית שבה בחרו הצדדים מבוססת בין היתר על אמונתם בשוויון בין המינים ובזכותו שלכל אחד מהם להנשא מחדש לאחר/ת במידה וקשר הנישואין שבין הצדדים לא יעלה יפה, לרבות זכותה של בת הזוג שלא להיוותר עגונה עקב סירובו של בן הזוג לתת לה גט

העיקרון של תשלומי מזונות שמשלם/ת בן/בת הזוג המעכב/ת דומה ל'הסכם לכבוד הדדי'. בטופס להורדה, לא רשום סכום, וכמובן על הזוג החותם להתייעץ עם סמכות הלכתית וסמכות משפטית. יש גם סעיף הדורש ניסיון לשיקום הנישואין.

אין בהסכם זה התייחסות לסידורי הילדים המשותפים. יש להוסיף סעיפים בעניין זה.

יש שתי אפשרויות בהסכם הזה - אחת לזוגות הנישאים בחו"ל ואחת לאלה שהם ידועים בציבור. המשמעות של האפשרות הראשונה, כנראה, היא שאלו שנישאים בחו"ל נרשמים אחר כך במשרד הפנים. ראו את דעתי בעניין זה בפוסט הקודם. אבל במידה ועושים כן, אם יתגרשו, זה יהיה דרך הרבנות, ולכן הסמכות ההלכתית שאתו/איתה מתייעצים חייבת להיות מי שמכיר/ה את הנעשה בבתי הדין הרבניים (האורתודוכסיים).

לאלו שאינם נרשמים במשרד הפנים, הנקראים בטופס 'ידועים בציבור', אני מציעה להתייעץ עם ארגון 'משפחה חדשה' כדי להתעדכן בזכויות שלהם. ייתכן שמה שרשום בטופס ההסכם הזה, בנוגע לעריכת הסכמי ממון וחוק יחסי ממון אינו מעודכן. בהיבט ההלכתי, יש להתייעץ עם סמכות הלכתית מטעם התנועה הקונסרבטיבית. חשוב ללמוד ממנו/ממנה את כל ההשלכות של נישואין (וגירושין) על פי דרכם. נדמה לי שאם ההסכם אינו מצליח לפרק את הנישואין, בית הדין שלהם יפקיע את הנישואין.

לכן, יהיה נבון עבור כל מי שבוחר בנישואין דרך התנועה הקונסרבטיבית לא להירשם במשרד הפנים. יהיה לכם טקס מסורתי, כדת משה וישראל (כן, בעיניי מדובר בנישואין הלכתיים ולכן כל ההסתייגויות שלי נשארות), ובכל זאת יש יותר הגנה מפני סירוב גט.

לסיכום - אם הייתי חייבת לבחור בין שלושת ההסכמים שראינו שמבוססים על תשלומי מזונות מוגדלים, הייתי בוחרת קודם כל בהסכם של התנועה הקונסרבטיבית, ולהתחתן דרכם ללא רישום במשרד הפנים.

אבל למי שמתעקש להתחתן דרך הרבנות (כבר הבנתם שאני לא בעד??), ה'הסכם לכבוד הדדי' הוא ההסכם שכדאי לבחור. אני ממליצה לארגון 'יד לאשה' להוריד את ההסכם המופיע באתר שלהם. יש מספיק ספקות על חתימת הסכם בכלל - לפחות שיהיה הסכם אחיד.

ואם אני מעלה את העניין של ספקות - קוראת אחת העלתה את השאלה של יחס בתי הדין הרבניים בארץ כלפי הסכמים כאלה. על פי הניסיון האישי שלה, יש דיינים שרואים כל הסכם כזה כגורם לכל גט להיות גט מעושה. זה חשש שאני רוצה לבדוק הלאה מול הארגונים שמעודדים זוגות לחתום על ההסכם. בן/בת זוג המסורב/ת יכול/ה להביא את ההסכם לבית משפט אזרחי שיחייב את המעכב/ת לשלם, אבל מה יקרה כשיגיעו לבית הדין כדי לסדר את הגט?

בפוסט הבא אתייחס להסכם של 'מרכז צדק לנשים' וגם אומר כמה מילים על הסכם אחר שנמצא באתר של מבוי סתום, שהוא הסכם נחמד, ולכן אתייחס אליו, למרות שנדמה לי שהוא ממש חסר חשיבות.

הסכמי קדם (ופוסט) נישואין - מה טוב בעיניי (מה פחות טוב בעיניי יופיע בפוסט עתידי)

"עונת החתונות" הגיעה! כל הארגונים שדואגים לבעיית העגונות (קולך, מבוי סתום,  מרכז צדק לנשים, עיק"ר, בית הלל - שכחתי מישהו? נא להודיע לי) יצאו לאחרונה במסעות פרסום כדי לעודד חתימת הסכמי קדם-נישואין.

קולך, מבוי סתום, ובית הלל מקדמים את ה'הסכם לכבוד הדדי'. באתרים של עיק"ר, מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, ומבוי סתום יש בחירה של הסכמים שונים להורדה. כמו כן, באתר של ארגון עתים תמצאו את ה'הסכם לכבוד הדדי' וגם ההסכם של התנועה המסורתית (אבל לא ראיתי שהיה ל'עתים' פרסום מיוחד לקידום השימוש בהסכמים כאלה).  באתר של מרכז צדק לנשים יש הסכם שונה מהשאר, בעצם, הסכם שיש בו תנאי בקידושין (בפוסט קודם התייחסתי קצת - לא לעומק - לתנאי בקידושין). באתר של יד לאשה תמצאו הסכם שערך הארגון.

בפוסט הזה אני רוצה להסביר בקיצור את המשמעות של ההסכם הנפוץ ביותר  - ההסכם לכבוד הדדי - ולאילו מטרות הוא טוב בעיניי. בפוסט הבא אדבר על ההסכמים האחרים המצויים באתרים של הארגונים האלה, מה ההבדלים, ומה היתרונות או החסרונות שלהם בהשוואה ל'הסכם לכבוד הדדי'. ורק לאחר מכן, בפוסט עתידי, אפרט את הביקורת שלי על ההסכמים השונים. אני רוצה לפתוח בשבח.

לפני שאני ממשיכה בדבריי על ההסכם לכבוד הדדי, חשוב לי לציין ולהביא לתשומת לבכם שיש ארגון אחד חשוב ומפורסם, המצהיר כי מגמתו היא שותפות 'בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים' שאינו אומר מילה על הסכמים כאלה (וגם לא מזכיר במילה את בעיית העיגון.) השתיקה בעניינים אלה קיימת בכל מה שכתוב באתר הארגון על הנישואין דרכו, או על נישואין באופן כללי. מדובר על ארגון רבני צהר. בדקו את האתר שלהם. אני לא מצאתי מילה על עיגון או על בעיות בגירושין (אם אני טועה, הודיעו לי. אתקן את דברי ואתנצל על פסקה זו). גם את שני המאמרים שפורסמו בכתב העת צהר גליון כ' (תשנ"ה) של הרב ד"ר דוד בן זזון ושל טו"ר ד"ר רחל לבמור - שניים משלושת המחברים של ה'הסכם לכבוד הדדי' - לא הצלחתי למצוא באתר של הארגון.

בהקשר זה, בעיניי, ארגון זה הוא בבחינת זאב בעור של כבש. רבנים נחמדים מביאים זוגות תמימים מתחת לחופה בלי להסביר מילה על הסכנות בקידושין כדת משה וישראל, ומה יכול לקרות אם ירצו לפרק את הקשר. אין מילה על הבעיות הקיימות בעם ישראל כמו סרבנות, סחטנות, השפלה בבתי הדין וממזרות כתוצאה מסרבנות. אין התייחסות לדרכים או לאחריות שיש לכל אחד ואחת לשנות את הנורמה בשיטת הנישואין כדי שלכל אחד ואחת תהיה אפשרות לבחור עם מי רוצים או לא רוצים לחיות.

לכן, אני מבקשת מכל מי שמתחתן בעזרת ארגון רבני צהר לשאול אותם מדוע אינם מתייחסים להסכמים, ואם הם חושבים שיש בעיה הלכתית בהסכם, מה הם מציעים כדי למנוע את בעיות העיגון, בעיות הסחטנות, וההשפלה של הבאת עילות וטענות בבתי הדין כדי לחייב גט (ולקבל גט) מהצד המעכב את הגט?

עכשיו למחשבותיי על ההסכם לכבוד הדדי. נדמה לי שבכל האתרים באינטרנט בהם תמצאו דוגמת הסכם להורדה, גם תמצאו הסבר קצר של מטרת ההסכם. לדוגמה, קולך מפרסם מכתב לבני הזוג. ייתכן שההסברים האלה צריכים להיות פשוטים ולא לפרט יותר מדי, כדי לא להיות דוחים מדי. הם לא רוצים להפחיד אנשים עד כדי כך שלא יתחתנו. אני, אולי כן רוצה. אני רוצה שזוגות יבינו את כל המשמעות של קידושין כדת משה וישראל, ומה יכול לקרות אם הם לא נעשים על תנאי. אמרתי שאתאפק ואומר את הביקורת שלי על ההסכמים בפוסט עתידי. אז אסתפק בינתיים בזה - שההסברים הפשוטים והנחמדים רק מגלים את קצה הקרחון. לדעתי, ההסבר של מבוי סתום הוא טוב מאד, וכן. ההסבר מודה שההסכם אינו פותר את כל הבעיות וגם שלא כל הפוסקים תומכים בזה. יש שם הפנייה לפסק של הרב משה פיינשטיין שמסייע לאלו שתומכים בהסכם. גם בהסבר של ארגון יד לאשה מציגים כמה מהאתגרים להסכמים כאלה.  

ההסכם לכבוד הדדי
ההסכם הזה מיועד לכל מי שרשום (או יירשם) במשרד הפנים כנשוי - אפילו אם התחתנתם בנישואים אזרחיים בחו"ל ואז נרשמתם במשרד הפנים (לכל הרוחות, למה?!). היות ואין בישראל מנגנון אזרחי לנישואין או גירושין, הרי שהדרך היחידה לכל מי שנרשם במשרד הפנים כנשוי לשנות את המצב המשפחתי הרשום לגרוש (או רווק) עוברת בבית דין רבני. אפילו אם בית הדין יחליט שאין צורך בגט (אולי בדיעבד, כגון במקרה של נישואים אזרחיים), בית הדין הוא הגוף הממשלתי שיתן היתר נישואין, ורק עם ההיתר הזה משרד הפנים ישנה את המצב המשפחתי. מי שלא מתחתן בקידושין 'כדת משה וישראל' וגם לא נרשם במשרד הפנים, לא צריך בית דין רבני כדי לפרק את הזוגיות, אין בעיות עיגון, ואין צורך בהסכם כזה (אבל הסכם ממון, הסכם על אחריות על ילדים, וכדומה הם מאד חשובים - פנו לארגון משפחה חדשה). 

אם קראתם אחד מההסברים של ההסכם לכבוד הדדי, או את ההסכם עצמו, הבנתם את הפרינציפ. כל אחד מבני הזוג יכול להחליט שלא טוב לו או לה בקשר הזוגי הזה ולבקש לפרק את הקשר. יש דרישה לנסות לשקם את הזוגיות במשך תקופה מוגדרת באמצעות מספר פגישות עם 'מסייע'/יועצת זוגיות. למרות שרשום אורך תקופה ומספר פגישות במסמכים המצויים באינטרנט, כל זוג יכול להתייעץ עם סמכות הלכתית ו/או משפטית ולהחליט על משך התקופה ומספר הפגישות שנכונים בעיניהם. 
מאתר קולך:

לידיעתכם, אין ביכולת המנסחים לקחת על עצמם אחריות הלכתית או משפטית על ניסוח ההסכם ותקיפותו. כדי לקבל את הייעוץ המתאים, יש לפנות לסמכות הלכתית ו/או משפטית(עורך דין).

לאחר תקופה זו, בן או בת הזוג שאינו רוצה להתגרש (המעכב/ת) חייב/ת לשלם מזונות בסכום קבוע, חודשי - הגבוה מבין $1500 או סכום המהווה 50% מההכנסה החודשית הממוצעת של המעכב/ת. את הסכום הזה אסור לבני הזוג לשנות בהסכם (לפחות ללא התייעצות רצינית), כיון שמחברי הההסכם (טו"ר ד"ר רחל לבמור, הרב אלישיב קנוהל, והרב ד"ר דוד בן-זזון) הגדירו את הסכום הזה כסכום שמצד אחד ידחוף את מי שטרם הסכים להתגרש להסכים, ומצד שני לא להיות סכום גבוה מדי שזה גורם למה שנחשב כגט מעושה (הסיבה ההלכתית העיקרית לפחד ולהתנגדות של הפוסקים שמתנגדים להסכם).

[אולי עכשיו כדאי להזכירכם שבמשנה גיטין פרק ט משנה ח כתוב 'גט מעושה בישראל כשר' ושפסק הרמב"ם (הלכות גירושין ב:כ):

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר ... לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. 

בעוונותינו הרבים, בתי הדין בארץ אינם פוסקים על פי הרמב"ם.]

עוד מוסכם בין בני הזוג שלא יהיו שום תנאים בנתינת הגט (על ידי האיש) או קבלת הגט (על ידי האשה) הקשורים לנושאים כגון חלוקת רכוש, משמורת ילדים, וכדומה. דיונים והחלטות על דברים אלה יהיו בנפרד. בהסכם לכבוד הדדי יש נספח להתניות ממוניות, שבו מסכימים בני הזוג לחלק את רכושם (אם הם מתגרשים) על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, אלא אם האשה מעדיפה לקבל סך של 50,000 ש"ח צמודים למדד כפרעון הכתובה.

בנספח הזה (שאפשר להחליף בהסכם ממון אחר - התייעצו עם סמכות משפטית!) גם יש סעיף על חלוקת אחריות על מזונות הילדים והטיפול בהם.

אז מה טוב בעיניי בהסכם זה?
1) לכל מי שאין מוצא (מנישואין לא מוצלחים), חוץ מדרך בית הדין הרבני (ראו לעיל), בהפעלת ההסכם לא תהיינה טענות של "עילות" כדי לתבוע גט, כמו שאנו מוצאים הרבה פעמים בדיונים בבית הדין. כדי לחייב בעל לתת גט בבית הדין הרבני, אשה צריכה להוכיח שיש עילות, כגון, שהבעל אלים (וזה לא תמיד מספיק), שיש לו 'ליקוי בכוח גברא' (כל עילה ששמתי בגרשיים מצוטטת מפסק דין משנת 2013), שהוא 'מהמר ואינו מפרנס', שהוא 'רועה זונות', וכו'. כדי לחייב אשה לקבל גט בבית הדין הרבני, איש צריך לטעון עילות כגון 'מעשי כיעור', שיש לה 'רומן עם גבר' אחר, שהיא 'פרסמה עצמה בפייסבוק למטרת הכרויות', וכו'.  הרבה בני זוג מעסיקים חוקרים פרטיים כדי להביא ראיות נגד הזולת. בפסקי הדין זה ברור שלפעמים יש ראיות חלשות (או מוגזמות או מזויפות). לפעמים אחד מבני הזוג מסכים לבדיקת פוליגרף כדי להוכיח שאין הראיות אמתיות. כל המהלך הזה רק מוריד את רמת היחסים בין בני הזוג לשפל שהוא האנטיתזה של הכבוד הדדי שההסכם אמור להביא. אפילו אם זוג מתגרש, שמירה על כבוד הדדי מועילה לעתיד שבו בני הזוג צריכים לשתף פעולה בטיפול בילדים או בשמחות עתידיות של הצאצאים המשותפים.

2) בדומה לכך, אם הזוג חותם על הנספח (או הסכם ממון דומה), לא תהיינה טענות של עילות נגד הזולת בדיון על הכתובה (כמו אלה שהזכרתי בפסקה הקודמת). ללא הסכם ממון, אם אשה תובעת את הגט - כדי לקבל את הכתובה, היא צריכה להוכיח עילה שמצדיקה לא רק את הגט, אלא גם את תשלום הכתובה. ואם הבעל לא רוצה לשלם את הכתובה - בין אם היא תובעת את הגט ובין אם הוא תובע את הגט, הוא יביא הוכחות של עילות נגד האשה. זוג שחתם על הסכם חלוקת רכוש - ללא כל קשר לסיבות הגירושין - יכול לשמור על כבוד הדדי.

מעניין בעיניי שהדבר שנראה לי כיתרון בשימוש בהסכם, נחשב כחוסר אחריות מוסרית בעיני הרב אליעזר מלמד, המתנגד לחתימת ההסכם. הוא כתב לפני כמעט עשור (אני רואה הרבה דברים מזעזעים בדף ההוא) על שלוש בעיות בהסכם, ולבעיה השנייה הוא נתן את הכותרת 'האחריות המוסרית':

אין בחוזה שום התייחסות לשאלה מי אשם בפירוק הנישואין. יש בכך עוול נורא. אדם נתן את כל אמונו בבן זוגו, הפקיד בידיו את עתיד חייו, ופתאום בן זוגו מודיע לו שאין לו יותר רצון להמשיך לחיות עמו, והוא מעוניין לפרק את המשפחה שהקימו. אני מסכים שלמרות כל הכאב, אי אפשר לחייב את מי שאינו מעוניין בכך להמשיך לחיות עם בן זוגו. אבל לפחות שישלם את המחיר העיקרי על פירוק המשפחה. גם לפי ההלכה, האשם בפירוק המשפחה צריך לשלם את המחיר הכרוך בכך. כל עוד עמדה מוסרית בסיסית זו אינה מעוגנת בבסיס ההסכם, יש סנקציה עצומה ביד הרוצה לפרק את המשפחה, ולמסכן שבגדו בו אין שום דרכים להתגונן בפניו.

3) ההסכם עלול - אין עדיין כל כך הרבה נסיון - למנוע (חלק מה-) מקרים של סרבנות. כיון שהזוגות שחותמים על ההסכם - מתוך בחירה חופשית - הם אולי סוגים של אנשים שבכל מקרה היו נוהגים בהגינות, אי אפשר לדעת באיזו מידה ההסכם הוא התורם להשגת מטרתו.

4) ההסכם מפריד את הגירושין מחלוקת הרכוש ומהחלטות על משמורת הילדים, וכתוצאה מכך, מפחית את האפשרויות לסחטנות וויתורים כדי להתגרש. 

5) אם הזוג חותם גם על הנספח, ההסכם עשוי להמעיט בדיונים ארוכים ולצמצם עלויות גבוהות של עורכי דין כדי להגיע לחלוקת רכוש והסדרי משמורת ומזונות הילדים.

6) אם כל זוג שמתחתן דרך הרבנות בישראל או שרושם את עצמם במשרד הפנים כזוג נשוי חותם על ההסכם, הסכם זה יהפוך למעין נורמה בנישואין בארץ. נורמה חדשה נחוצה כדי להביא למודעות על בעיית העיגון, ואז אולי יש תקווה שזה גם יוריד בצורה משמעותית את מספר המקרים של עיגון או סחטנות. 

בעיניי, הסיבה האחרונה היא הסיבה העיקרית שכל זוג שמתחתן (או כבר התחתן) דרך הרבנות (או שנרשם במשרד הפנים לאחר נישואין אזרחיים בחו"ל או נישואים פרטיים בארץ) חייב לחתום על ההסכם הזה (או הסכם דומה - בפוסט אחר אדבר על הסכמים אחרים). כל זוג רוצה לחשוב שזה לא יקרה לו, שהם מאוהבים, שהם יהיו מאושרים לעולם ועד. אתם לא חותמים עבור בעיות עתידיות שתהיינה לכם, חס וחלילה, אלא כדי לעשות שינוי בנורמה, מתוך אחריות לכלל ישראל. ידוע לכל אחד שאם לא אתם מתגרשים, אז הסטטיסטיקה אומרת שהידיד הטוב, האח או האחות, הבת או הבן שיהיה לכם בעתיד, האם או האב - ירצה להתגרש. תחתמו כדי שזה יהיה מקובל לעשות כך, כדי שמי שאינו חותם יהיה השונה, ואפילו המוזר. 

כתבתי בסגריים 'או כבר התחתן' - כן, גם אם כבר התחתנתם, אפילו אתם סבים וסבתות, אפשר לחתום על הסכם כזה (ולא כפי שכתוב במכתב של קולך). כדי להציג דוגמה טובה. כדי לשנות את הנורמה. כדי להגדיל את המודעות. אבל, אם חותמים לפני החתונה, אפשר לאמת את המסמך בפני נוטוריון או בפני רשם הנישואין (הם חייבים לפי החוק). לעומת זאת, אם אתם חותמים לאחר החתונה, אפשר לחתום רק בבית משפט לענייני משפחה (וזה עולה יותר כסף) או בפני בית הדין הרבני (אבל הם לא יבינו בכלל מדוע אתם רוצים לעשות כך, וגם אני לא מבינה למה מישהו ירצה להיכנס בהתנדבות לבית הדין הרבני).
באתר של 'עתים' מסבירים:

שימו לב: לפני הנישואין די בחתימה בפני נוטריון או בפני רשם הנישואין על מנת לתת תוקף משפטי להסכם בין בני זוג, אולם חתימה בפני עורך החופה בלבד אינה מעניקה להסכם תוקף. המשרד לשירותי דת קבע כי חובה על הרב רושם הנישואין לאמת את ההסכם בחתימתו באם יתבקש לכך על-ידי בני הזוג. באם אתם נתקלים בסירוב מצד הרשם לחתום על ההסכם, אנא פנו למכון עתים ונסייע.

אבל, אם אני כבר מעלה את הנושא של עלות, להקים משפחה אינו דבר זול. לערוך חתונה - שהיא רק לכמה שעות ובעצם כל מה שהשקעתם בחתונה לא משפיע על טיב הזוגיות - עולה הרבה כסף. אל תהיו קמצנים כשמדובר בחתימת הסכם. אני מקווה שזה לא יחסוך לכם כסף, שעבורכם זה יהיה בזבוז כסף, אבל אם הרבה זוגות יחתמו על הסכם כזה, בטח זה יחסוך למישהו אחר הרבה, הרבה צרות. תודה על שיתוף הפעולה.

מסורב גט: 'יש להתיר לבעל לישא אשה אחרת על אשתו'

לפני כחודש כתבתי על מקרה של מסורבת גט וסנקציות שהטיל בית הדין על הסרבן, השוהה בניו ג'רזי, ארה"ב. איני יודעת אם נוכל לדעת את סוף הסיפור. בכל פסקי הדין שמפרסמים, משמיטים את השמות, אז רק אם נראה פסק דין אחר שכל הפרטים בו זהים נוכל להניח שמדובר באותו מקרה.

לפנינו עכשיו יש סיפור דומה (תיק 7874/4 מה-23 באפריל 2013), אפילו, לכאורה, יותר גרוע, כי הוא מתמשך יותר זמן. המקרה יותר חמור, כי הילד שלהם נחטף על ידי אחד מבני הזוג (שנישאו בשנת 2000), ולכן הוגשה על ידי השני  "תביעה על פי אמנת האג והתביעה התנהלה בעניין זה בארה"ב." (ציטוט מפסה"ד)

אבל הפרט השונה החשוב ביותר הוא שהפעם מדובר במסורב גט וסרבנית השוהה בארה"ב, משם עלתה לארץ לפני הנישואין. היא נסעה לשם עם הילד למה שהיה אמור להיות ביקור אצל הורים בשנת 2002, ונשארה. איננו יודעים למה היא מסרבת לקבל גט.

בשנת 2005 ביקש הבעל לסדר גט דרך שליחות. כבר היה להם הסכם פשרה - לא כתוב ממתי - שחתמו בארה"ב. הבעל "ציין כי ביהמ"ש בארה"ב קבע ביום 11/2005 [היום לא צויין בפסה"ד] כי הילד יישאר בחזקת אמו וכי הוא יהיה זכאי להסדרי ראיה עם בנו פעמיים בשנה ולשיחות טלפוניות פעמיים בשבוע." (כנראה על פי אמנת האג לא הורשעה האשה.) "לדבריו בדיון הנ"ל התגרש אזרחית מאשתו ואין לו כיום כל קשר עם האשה."

מה קורה כשמדובר במסרבת ומסורב?
בשנת 2006, בעקבות הבקשה לגט דרך שליחות, בית הדין הרבני האזורי באשדוד פנה לבית דין בקליפורניה כדי לסדר גט שליחות, אבל האשה לא הופיעה בבית הדין כדי לקבל את הגט.

תאמינו לי, ניסיתי לסדר תמצית של הפרטים והתאריכים הרשומים בפסק הדין. אבל התייאשתי. חלק מהם סותרים אחד את השני. לא יודעים היכן מקום מגוריה, איתרו את מקום מגוריה, ההורים (אגב, אביה הוא רב) לא יודעים איפה היא נמצאת, האמא שלה לוקחת אותה לטיפול פסיכיאטרי כי יש לה פרנויה. והפרטים הם די יבשים. טוב, אולי לא הדיווח מבעלה, הטוען, על פי דברי גיסה לשעבר, שהיא נישאה לגוי.

מתוך כל הדיון אנו גם לומדים ש"כיום יש לו (לבעל) בת זוג והוא מבקש היתר נישואין לרגל טיפולי פוריות שהוא עובר יחד עם בת זוגתו החדשה." או! כך זה עם גבר מסורב גט. תארו לעצמכם אשה מסורבת גט שרוצה להביא עוד ילד לעולם. בעצם, זה מה שהפך את בקשת הבעל לדחופה, כי כתוב בשלב מסויים בפירוט ש"בינתיים, המבקש זנח את בקשתו להיתר נישואין אולם לאחרונה חידש את בקשתו."

והנה הנקודה החשובה בפסק:

לאחר העיון נראה כי יש להתיר לבעל שהינו מעדת בני אשכנז את החרם דרבינו גרשום ולאשר לו לישא אשה אחרת בגלל הטעמים דלהלן.

והטעם הראשון:

הרמ"א באבן העזר סימן ע"ז סעיף ב' פסק, שכאשר אשה מורדת "אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו [גט] בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם". ועיין ... יש מן אחרונים הסבורים כי אף אין צורך בהיתר מטעם זה לק' (100) רבנים. עיין ב ...

מביאים עוד ראיות ומקורות לעניין זה. הטעם השני הוא דבר שלא ידעתי קודם, אז למדתי משהו חדש:

יש לומר שבבני זוג שהתגרשו אזרחית אין חרם דרבינו גרשום. עיין משפטי עוזיאל ..., ובאגרות משה ... ועיין היטב  ...

ומביאים רשימה של ראיות לכך.
הם גם מביאים עוד כמה טעמים להתיר את החרם, אבל עבורנו הם לא מוסיפים. הם מחזקים את ההיתר. גם דנים בשאלה אם בכלל צריכים חתימת מאה רבנים, או אפילו אפשר להתיר לו לשאת אשה ללא הסכמה ממאה רבנים. אבל, הם מחמירים, ולבסוף דורשים מאה חתימות, וזה סיכום הפסק (וכל ההרכב מסכים):
לאור האמור יש להחליט כדלהלן:
א. יש להתיר לבעל לישא אשה אחרת על אשתו.
ב. הבעל זיכה גט לאשה, אולם האשה לא תהיה מותרת להינשא לאחר על ידי זיכוי גט זה. [עד שתקבל את הגט בידה.]
ג. פסק דין זה טעון את אישורו של כב' הראשל"צ – נשיא ביה"ד הרבני הגדול הגרש"מ עמאר שליט"א.
ד. עם קבלת אישורו של הראשל"צ וחתימתם של מאה רבנים יוציא ביה"ד פסק דין סופי להיתר נישואין.

וגם אציין, שלפני שסיכמו את הפסק כתבו:

אבל מכל מקום נראה, כי בנידונינו יש הוכחות שהאשה נאסרה על בעלה, ואפילו אם ההוכחות אינן ודאיות כעדים מכל מקום יש ספק על כך, ואם בעתיד יתקיים בביה"ד דיון בזה מסתבר כי הבעל לא יחויב בתשלום דמי הכתובה עכ"פ מספק, לכן אין לחייב את הבעל להשליש בביה"ד את דמי כתובת האשה.

יש לה גט, אם היא רק תרצה. אין לה כתובה. יש לו אשה חדשה. יש לו ילדים שאינם ממזרים. שוב, תהפכו את השחקנים. סרבן ומסורבת. צדק צדק תרדוף.

למי שמעדיף/ה לקרוא באנגלית תבדקו את הבלוג שלי באנגלית.

גיבורי בית הדין מצילים את האשה האומללה מידי קינג קונג!

בפוסט האחרון שלי כתבתי שבפוסט הבא אכתוב על פסק דין שבו פוסקים להתיר לאיש לשאת אשה נוספת עם היתר מאה רבנים. החלטתי לדחות את הנושא ההוא (אבל, אל תדאגו, אגיע לזה בקרוב), כי אני רוצה הפעם להגיב לכתבה של יהודה יפרח שהתפרסמה במוסף 'צדק' של מקור ראשון ('עידן חדש מתחיל', 21.6.2013). כשקראתי בכתבה זו על 'אלה' (שם בדוי) הצרפתייה, מסורבת גט, והסרבן האלים, זה הזכיר לי תמונה מהסרט המקורי של קינג קונג. (אולי קשה לראות, אבל קינג קונג מחזיק את השחקנית אנה בידו השמאלית).

הסיפור של אלה הוא סיפור נורא. ממש אשה אומללה. 11 שנות נישואין. היא סבלה 'עשור של עינויים וסבל', מכות, התעללות, קללות, איומים כמו 'אני אשחוט אותך' כשיש לו סכין ביד. ואז אלה ביקשה להתגרש. (לאלו ששואלים 'למה צריכים פמיניזם?' הנה תשובה אחת: לחזק את בטחונן של נשים בכך שצריך להיות להן zero tolerance לאלימות.) 'על גופתי המתה' הוא ענה לה. כשהוא לא התייצב בבית דין בפריז, הם אמרו 'קצרה ידינו מלהושיע'.

שני פרטים בסיפור עזרו לאלה:
1) הבעל נסע לארץ לאירוע משפחתי.
2) מדובר בזוג שירד מהארץ לצרפת, ולכן כאזרחים ישראלים יש סמכות לבתי הדין בארץ לדון ולהטיל סנקציות, וכך יכלו להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. 

כמו שלהק האוירונים (המיושנים - מטפורה טובה, בעיניי) באים כדי להציל את אנה, או אולי כמו סופרמן, כך הדיינים בבית הדין של הרב שטסמן בתל אביב הצילו את האשה השבוייה!

יפרח מציג את בית הדין של 'העידן החדש' של בתי דין, עם 'דור חדש של דיינים צעירים ... ואשר מובילים מהפכה ברמת השירות שנותן כיום בית הדין לציבור'.  גם עורכת הדין של אלה שיבחה את בית הדין: 'אני מרגישה שקיבלנו גט במתנה.' (מתנה?!! גם עורכת הדין מדברת כמו אשה מוכה: 'המון תודה שהפסקת להכות אותי.') 'האיש הזה היה יכול להתחמק בקלות, ורק הנחישות של הרב שטסמן ושאר הדיינים הביאה לתוצאה המיוחלת. הרגשתי שמתעורר בי כבוד לבית הדין, שהפך למקום ידידותי למשתמש, ושסוף-סוף יש עם מי לעבוד.'

גם דובר 'המקורב לרב שטסמן' דיבר דברי שבח על בית הדין בתל-אביב. 'הם לא מזלזלים בחשיבות השמירה על התא המשפחתי ובערך של שלום בית במקרים שבהם הדבר הגיוני ומתאפשר,' (אגב, גם בעלה של אלה ביקש שלום בית בדיון בבית הדין לאחר שקיבל את צו עיכוב היציאה) 'אבל כשהם מזהים שמדובר במערכת זוגית הרוסה ושאין לה תקנה הם פועלים מהר.'

אבל רגע אחד! מה מחזיק את האשה כשבוייה? זאת ההלכה שמחזיקה אותה שבוייה! הלכה שבתי הדין מאמינים בה, תומכים בה, וסומכים עליה. אז גיבורים אלה באים להציל אותה ממערכת שהם חלק ממנה. הרי, גט אזרחי בצרפת היא קיבלה ללא בעיה!

אבל במערכת ההלכתית, חרות האשה תלוי בגברים - בבעל ובבית הדין.
כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (תחילה באנגלית) תיארתי את הבלוג כבלוג על הלכה, נשים ביהדות, הלכות אישות, ועגונות. הסברתי בפוסט הראשון שלי שברצוני להתמקד בהלכות אישות באספקלריא של פסקי הדין בבתי הדין הרבניים בארץ, אבל מבחינת ההלכה, אין הבדלים משמעותיים בין המתרחש בארץ והמתרחש בחו"ל. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות מעשיים. המטרה שלי היא להאיר את עיני הקוראים - למה נכנסים כשמתחתנים? מהי משמעות הכתובה, למה מתחייבים כשמתחתנים? על איזה סוג של מערכת מדובר? כתבתי אז שאנו מוצאים מערכת שתקועה עם חוקים מיושנים (אתם זוכרים את האוירונים?) ומושגים מיושנים - חוסר-שוויון, כתובה, העילות ה'מצדיקות' תביעת גירושין ותביעת כתובה, ועוד ועוד - חוקים ומושגים שכבר פג תוקף הרלוונטיות שלהם לדרך בה אנשים חיים את חייהם היום. לעתים קרובות אנו מוצאים כוונות טובות וכנות בניסיון להסדיר חיים מודרניים עם סט של כלים שאינו הולם. אנחנו מוצאים מערכת שבה הכוח נתון אך ורק בידיהם של גברים, למרות שמחצית מהמעורבים בענייני נישואים וגירושין הן נשים (רק במקרה).

מטרתי בהערותיי על הכתבה של יפרח היא להזהיר אתכם - אל תחשבו שבתי דין יותר ידידותיים הם הפתרון לבעיות עיגון או להפיכת מערכת הנישואין למערכת מתאימה לדורנו. אנו לא צריכות להגיע למצב של אלימות כדי לרצות להתגרש. אנו לא צריכות להגיע למצב כל כך חמור כדי לקוות ל'מתנה' של גט. ולכל אשה - ואיש - צריכה להיות שליטה על חייהם. אין זו החלטה של בית הדין, כמה שזה ידידותי, אם 'שלום בית מתאפשר' או לא. רק את/ה יודע/ת מה זה לחיות עם האיש/ה שפעם אהבת, אבל עכשיו ממש לא טוב לך לחיות ביחד.

הטיפול צריך להיות בשורש - בהלכות אישות. זה לא קשור רק לזוגות המגיעים לבתי דין כדי להתגרש. זה קשור גם לכל זוג מאושר. מערכת הנישואין צריכה להתאים ליחסים של זוג בן זמננו ולא ליחסים של זוג מלפני אלף או אלפיים שנה.

פוסט באנגלית בנושא נמצא כאן.

הכנס על קניין וקידושין של מרכז רקמן

ביום רביעי שעבר התקיים כנס באוניברסיטת בר אילן, שארגן המרכז לקידום מעמד האשה ע"ש רות ועמנואל רקמן. בפוסט זה אני רוצה להביא סיכום (חלקי - אי אפשר לרשום את הכל) של מה שנאמר שם (הודיעו שהרצאות הכנס יפורסמו באתר) ולרשום את תגובותיי והערותיי (באותיות מוטות).

אבל קודם כל, כדאי לנו להיזכר מי היה הרב פרופ' עמנואל רקמן, שלזכרו מוקדש הכנס.

אני מצטטת מפסק דין מבג"ץ 6751/04, מתאריך 29.11.04. יש אין-סוף טקסטים  שאפשר לצטט כדי להביא קצת רקע על הרב פרופ' רקמן, אבל לדעתי זה מקור משמעותי, כיוון שמדובר בערעור נגד בית הדין הרבני הגדול לערעורים, בין המשיבים האחרים. מדובר בדיון אם יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת גירושין של אשה שאינה אזרחית או תושבת מדינת ישראל. והנה הציטוט:

(12)     (א)    בשנות התשעים ניסה הרב פרופ' עמנואל רקמן, מי שכיהן כנשיא אוניברסיטת בר-אילן, יחד עם רבנים נוספים, להפעיל בית דין שיתיר עגונות על יסוד העקרונות של קידושין על תנאי וקידושי טעות, אך הדבר נתקל בהתנגדות גדולה ממרבית העולם הרבני, והובע חשש שמא  בשל המחלוקת לא יוכרו הגירושין ואזי אם תינשא האשה בשנית יווצר חשש ממזרות. ראו דברו המרגשים של הרב רקמן, שנכתבו בהיותו בשנות התשעים לחייו, בדבר מאמציו לתקנת עגונות חיות וקריאתו לחיפוש דרכים לכך בספרו של ד"ר הכהן [The Tears of the Oppressed - An Examination of the Agunah Problem: Background and Halakhic Sources], שם, עמ' 104-103.

 עכשיו לנדון בכנס (ועליכם להתבונן אם יש אלו שמוכנים להמשיך בדרכו של הרב רקמן):

אפילו בפתיחת המושב הראשון של טו"ר ד"ר רחל לבמור, היה ברור שהגדרת נושא הכנס היתה קצת בעייתית. יש שני עניינים נפרדים שלא הוגדרו בכותרות המושבים בצורה מספיק ברורה:

1) האם יש קניין בקידושין, ואם כן, מהו אופי הקניין הזה? אבל אולי יותר משמעותי, למה חשוב לנו אם יש או אין קניין? מאי נפקא מינה?

2) האם ואיך אפשר לערוך נישואין שהם (אולי) הלכתיים בלי סיכוי לבעיית עיגון (ו/או ממזרות כתוצאה מסירוב גט)?

נדמה לי שהשאלה השנייה היא באמת מטרת הכנס (ובמיוחד המושב השני), אבל הייתה הנחה מסויימת שיש קניין בקידושין (לדעתי הנחה נכונה), ושהקניין הוא זה שגורם לבעיית העגונות, וללא קניין בעיית העיגון תיפתר (מניין?). אבל ההנחה השנייה שכרוכה כאן, לדעתי מוטעית, היא שיש איזו דרך להפריד בין הקידושין והקניין, שבעיני אלו שעיצבו את נושא הכנס הוא הוא הגורם לבעיית עיגון.

אם מטרת הכנס היתה לדאוג לרגשות של הרבה נשים ואנשים פמניסטיות ופמניסטיים שמפריע להם הרעיון שאשה היא אובייקט של קניין ('האשה נקנית בשלוש דרכים ...' - משנה ראשונה במסכת קידושין), אז שמענו בכנס הרבה מהטענות הנפוצות שאין זה באמת כך, ורק השפה היא שפה עתיקה. בהמשך אסכם כמה מהטענות שנאמרו (ומי אמר/ה אותן) בעניין זה והתגובות שלי.

אבל אם מטרת הכנס היא לא לדון באפולוגטיקה על האקט הקנייני (או הסברים של ממש, אבל, שוב, בעיניי כל ההסברים בעניין זה הם בגדר אפולוגטיקה), אלא לדאוג לתוצאות - תכל'ס, מה קורה בבית דין רבני אם אחד מבני הזוג רוצה להתגרש, ובמיוחד כשאשה רוצה להתגרש והאיש מסרב - אז כל אלו שטוענים שאין ממש קניין ('יש מעשה קניין אבל אין קניין אמיתי', 'יש קניין סמלי', 'הייתה התפתחות מקניין לקידושין', וכדומה) - אף אחת מהטענות האלה לא מבטלת את בעיית העגונות. ואף אחת מהטענות האלה לא מבטלת את כל המהלך של הגט, אפילו אם אין סירוב, העילות שמעלות שני הצדדים, תביעת כתובה, וכו', שכל כולו בעייתי.

אז אני אציג שני נושאים עקריים:

א) טענות שנאמרו בעניין הקניין בקידושין (ותגובות שלי)

ב) הצעות ששמענו לתקנות לטקס נישואין או לטקסים אלטרנטיביים שאמורות או להפחית או לבטל את בעיית העיגון (לפחות לאלו שמממשים את ההצעה) או לטפל בבעיית הממזרות שנובעת מכך שיש נשים שאינן מחכות לקבל גט כדי להמשיך עם חייהן.

א) הויכוח הזה - האם יש קניין בקידושין או אין קניין אמיתי בקידושין - זה ויכוח ישן. הרגשה של been there, done that. לא מזמן, נערך (וגם נארך?) דיון כזה בקבוצת הפייסבוק אני פמניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור, וברור שיש כמה טענות 'סטנדרטיות' ששומעים בכל מקום שהנושא עולה. במושב הראשון בכנס רוב הדוברים ניסו להוכיח שאין באמת קניין - לא חשוב מה כתוב במסכת קידושין. להלן סיכום של המושב הראשון (והתגובות שלי):

1. טו"ר ד"ר רחל לבמור, יושבת ראש המושב, פתחה: הקידושין אינם אלא לדעתה (של האשה). כגון, הרמב"ם מפרט דרכי קידושין, ואין כותבים שטר אלא לדעתה. לא צריכים עדים כדי למנות שליח לקדש אשה, אבל צריכים עדים כשהיא מקבלת את הקידושין - שוב, הוכחה שיש קידושין רק בהסכמתה. מבהיר לנו שהסכמה לקידושין היא מהות הקידושין. 'בולטת היצירה של הקידושין בצורה הדדית לשינוי סטטוס' (כל ציטוט הוא בספק אם זה 100% מדויק במלים, כיון שקשה לרשום במהירות כשאנשים מדברים, אבל התוכן נכון, לדעתי).  
   אז שאלתי בסוף המושב: מה עם קידושי קטינה על ידי אביה? זה לא לרצונה - לא מדובר בהסכמתה, ולמרות שחז"ל אמרו שזה אסור, זה בגדר המלצה. הקידושין תופסין. התוספות מעידים על כך שנהגו לעשות כך בתקופתם. והתפלאתי שגם טו"ר ד"ר רחל לבמור טעתה בטעות הנפוצה וענתה: קטינה יכולה למאן. לא!!!! רק אם אחיה או אימה קידשה. אבל אם אביה קידשה, אין אפשרות למיאון. אז היא אמרה שזה לא נהוג היום. נכון, אבל 'לא נהוג' לא מעיד על אופי הקידושין. היא לא דיברה על מה נהוג, אלא על אופי הקידושין. העובדה שקידושין של קטינה אם אביה קידשה תופסין מוכיח שיצירה של שינוי הסטטוס אינה הדדית. ואפשר להוסיף (ולא אמרתי שם) שייבום או חליצה גם אינם בהסכמת האשה. אשה הסכימה להתקדש לאיש מסויים, אבל לא הסכימה להיות אשת אחיו, והיא חייבת לעשות חליצה כדי להיות חפשייה. האם זה בגלל הקניין? בעניין קידושי קטינה, נדמה לי שכן. יש קניין בין אביה ואיש אחר, והילדה הקטנה היא הנקנית. ובעניין ייבום, העובדה שהאשה וכל רכושה וכתובתה שייכים ליבם אם אין חליצה, לכל הפחות נותנת ריח של קניין, לא? אבל אפילו אם זה לא ממש הקניין שגורם למצבים אלה, לומר לי שאין קניין בגלל שיש הדדיות בשינוי הסטטוס פשוט לא משכנע. כי אין הדדיות.
   
   
2. גם הרב דוד ביגמן טען שאין ממש קנין. לדבריו, מדובר באיזה סוג של מטפורה, וזה בגלל שהיתה התפתחות בדרך הנישואין מהמוהר הקדום ועד לקידושין היותר מאוחרים. הוא הציע ראיות להתפתחות בתקופות שונות, והודה ש'קניין' 'לא נשמע לנו יפה באוזן', אבל זה קניין סמלי, ויש שעבודים הדדיים שבאים יחד עם צד איסורי. זה הקידושין שגורמים לבעיות (כמו עיגון) אבל לא הקניין. איסור אשת איש וממזרות זה מה שגורם לבעיות אבל הצד הקנייני 'מטופל' (בגלל ההתפתחות שהתרחשה) ולא לערבב את הדברים. 
   אני מסכימה שאין צורך לערבב את הדברים. לא בגלל שאני מסכימה שהצד הקנייני 'מטופל' אלא בגלל שאם זה 'מטופל' או לא, זה לא משנה - הבעיות של קידושין קיימות, והבעיות הן יותר מסובכות מ'אשת איש' וממזרות בלבד. הן נובעות מהדרך להפסיק להיות 'אשת איש'. אני לא חושבת שיש הרבה מתנגדים לאיסור של 'אשת איש' - כל עוד שאני אשת איש, שאסור לי לקיים יחסי אישות עם איש אחר. יש מתנגדים לעובדה שזה לא סימטרי. (בפוסט הבא שלי אכתוב על פסק דין מהשבוע שעבר שבו פוסקים להתיר לאיש לשאת אשה נוספת עם היתר מאה רבנים.) אבל הבעיה העיקרית עולה כשאשה לא רוצה עוד להיות אשת אותו איש שהיא עכשיו מקודשת לו. למה זה תלוי בו ובבית הדין, ולמה היא לא יכולה לשלוט על חייה? 


3. בכנס קיימו שיחת וידאו עם הרב דוב לינזר מישיבת חובבי תורה בניו יורק (קוראים לשיטתם 'אותודוקסיה פתוחה'), שדיבר באנגלית. הוא טען שלמרות שהקניין במידה מסויימת עברה, דרך התפתחות, למשהו סמלי - כי מדובר בקניין בשווה פרוטה (במקום מוהר שהיה לפי ערך האשה), יש קניין בעניין יחסי מין, וגם בנוגע לילדים. הרב לינזר ציטט את הגמרא מנדרים (כ:) שאיש יכול לקיים יחסי מין איך שרוצה, כמו שאפשר לצלות חתיכת בשר איך שרוצים.  (אני מצטטת עבורכם:"אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.") על פי דברים אלה, יש פוסקים שאומרים שאשה לא יכולה לסרב ליחסי מין בצורות מסוימות. ועוד, אשה לא יכולה לנדור נדר שלא תקיים יחסי מין, כי היא לא יכולה לאסור מה ששייך לו. גם – לולא ההשפעה של התקופה המודרנית – ילדים שייכים לאיש לאחר גירושין, חוץ מילדים קטנים מאד שזקוקים לאם. יש חוסר-הדדיות בקידושין: לאיש יכולות להיות הרבה נשים (ראו דף יומי של יום ראשון שעבר, עירובין ק:), ואפילו אם מדובר במודל ההקדשה (ולא קניין) רק האשה מקודשת. הגט גם חוזר למודל של קניין – האיש קנה את האשה והאיש מגרש את אשתו.  סוף סוף, רב עם יושר אינטלקטואלי.
   
   
4. הרב אלישיב קנוהל מצוהר פתח באמירה שבהלכה יש הליכה. הוא הביא רמב"ם כדוגמה, שלפיו אשה יכולה לצאת מהבית פעם בחודש, ואנו לא נוהגים ככה היום. כמובן יש שינויים בכל תרבות ותקופה. ההסתכלות לגמרי שונה.
   'קונה שמיים וארץ' (לי זה מוכר כאפוליגטיקה נפוצה) – לא מובן בקניין הרגיל שלנו. זה אחד מהראיות שלו שאין באמת קניין לפי המובן הרגיל של קניין. אני מסבירה לאנשים שיש הרבה סוגים של קניין בהלכה. קניין של עבד אינו כמו קניין של בהמה. מותר לשחוט בהמה. אפילו קניין של עץ פרי שונה מקניין של עץ סרק. (בדקו את ההלכה!) לכן, אין 'מובן רגיל' למילה קניין, אלא מגוון של סוגים של קניין, כולל, קניין אשה.
   הקידושין הם מערכת השתייכות. ברכת אירוסין – מברכים שהקב"ה סידר לנו סדרי משפחה. מי זה 'לנו'? מישהי בקהל ניסתה להעיר על ברכת אירוסין, ואיך הברכה מנוסחת עבור גברים בלבד (ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו), והרב קנוהל לא קלט את הנקודה שלה.
   כשאיש אומר 'הרי את מקודשת לי' היום, הוא מקבל על עצמו גם קידושין הדדיים. איש מופרש לה כמו שהיא מופרשת לו. ברית הדדית. (הערה שלי אליו בסוף המושב – בית דין לא כופה גט על איש שבוגד באשתו, אז זה לא ממש הדדי. בעצם הוא הסכים, אבל אמר שהוא דיבר על הטקס. כך אפשר להתעלם מהבעיות שהטקס הנחמד יכול לגרום.)
   הרב קנוהל אמר שהוא היה עושה תנאי בקידושין (לא חושבת שזאת הייתה איזו הכרזה או פסיקה, אלא הרושם שלי היה שזה כעין הסבר שאפילו זה עדיף לו לעומת ביטול הטקס), אבל קידושין זה קידושין כמו שעם ישראל נוהג דורי דורות. 'אני מיחד אותה לי והיא מייחדת אותי לה'. הוא טוען שאיש גם מקודש לאשתו. בעיקר דבריו התייחסו לאיך הוא מסדר חופה ומה הוא מסביר לזוג (כנראה רק הדברים היפים). אבל, לזכותו, במושב הראשון לא נשאלה שאלה איך לפתור בעיות.
   
   
5. טו"ר רבקה לוביץ ציטטה את הנצי"ב, שאמר שאין לאיש קניין חוץ מאישות בלבד. לדעתה, זה הגורם לבעיות כמו ממזרות, הנושא שהטו"ר לוביץ הדגישה כחשוב מאד ושרוב העם לא מודע לבעיה זו. אי אפשר לקנות איש בחברה המערבית, כי החברה לא חושבת שאפשר. היא טוענת שאשה לא קנוייה, כי בחברה המודרנית אף אחד לא חושב שאשה קנוייה, כמו סחר בנשים. היא מציעה שאם חברה לא חושבת שאשה קנויה, אז היא לא קנויה. היא טוענת שאשה לא חושבת שהיא חייבת יחסי אישות לגברים. בתודעה שלנו זה לא קיים.
   אבל נחזור לדגש הספציפי שלה - בעיית הממזרות – רוב הציבור סובר שאין ממזרים ושאם יש, מתירים אותם. הציבור הדתי מתכחש לקיום הבעיה. יש 'תרופה' לממזרים גברים – הם יכולים לקיים יחסים עם נכריה (או שפחה כנענית), ואז הולד יכול להתגייר (אבל קשה לי להבין למה מישהו שעובר טראומה כזאת ומוציאים אותו מקהל ישראל ירצה לצרף את ילדיו לעם היהודי). אבל לאשה ממזרה אין פתרון כזה. (למי שרוצה להבין יותר את העניין הזה, אני מפנה אותם לדף קשר מישיבת הר עציון.)
   אז אני רוצה להציע אתר הכרויות חדש עבור ממזרים ונשים שמתקשות להתגייר בבתי הדין, או שביטלו את הגיור שלהן. ממש בדייט הראשון תמצאו מייד משהו משותף! תוכלו להשוות את החוויות שלכם מול הרבנות! מי היה יותר מושפל, למי יש יותר כעס. וכמובן, ,תוכלו לפנק אחת את השני בהרבה אמפתיה. לאתר זה אפשר גם לצרף את מסורבות הגט והגברים המתקשים להתגייר, כדי שיוכלו למצוא בן או בת זוג מתאים. הרי הולד של אשת איש ונכרי אינו ממזר! למה לחכות לבנזונה לתת לך גט? באתר זה תוכלי להכיר גברים שגם נמאס להם מהרבנות. הוא נכרי, אבל הוא רצה להתגייר, אז בטח תוכלו לבנות בית נאמן בישראל. לזוג הראשון שמקימים בית משותף וחותמים על הסכם זוגיות יוענק סוף שבוע!
   
   לאחר פרסומת זו, נחזור להצעות ההלכתיות של טו"ר לוביץ (בהשוואה להצעה ההלכתית שלי): ביטול החלק הקנייני בקידושין, כיון שזה בעצם לא קיים, ואז זה יפתור את כל הבעיות. נדמה לי שמה שהיא טוענת זה שהיה פעם דבר כמו קניין בקידושין, זה לא תקף היום כי לא קונים בן-אדם, וזה היה הקניין שגרם לבעיות (אבל זה לגמרי לא ברור שזה נכון - האם ללא 'קניין' זה, האשה אינה אשת איש? אז מה כן נשאר בקידושין? האם מדובר בפילגשות עם הכינוי 'קידושין'?)
   ועוד הצעה שלה: לקבל את הדעה שביצית והפרייה חוץ גופית אינם מביאים ממזר לעולם. בעיניי, זה ממש דבר נוראי לומר לזוג שאחד מבני הזוג הוא (או היא) ממזר/ת שאתם יכולים ל-??? להתחתן?? לא, לא במדינת ישראל. לקשור קשר זוגי?  ללכת לארגון משפחה חדשה ולהוציא תעודת זוגיות? (ברצינות, ממש מומלץ לכל זוג לעשות כך במקום להתחתן ברבנות, ואז תעשו איזה טקס שאתם רוצים, אבל לא קידושין.) אבל אל תביאו ילדים לעולם בדרך הטבעית אלא אתם צריכים לסבול את כל התהליך הרפואי (הקשה מאד) כדי 'לטהר' את הילדים שלכם.  ואו, איזו דת נחמדה! Where do I sign up?
   
   הצעה שלישית שלה: בית הדין יקבע לא לקבל עדות על ממזרות. 
   זה לא פותר את הבעייה של אלו שכבר קיימים. אבל, כמובן אתם מבינים שאם בתי הדין לא יקבלו עדות, אז למגזר מסויים (או ליותר ממגזר אחד) תהיינה רשימות פרטיות. (כבר יש דברים כאלה ואפילו ראיתי אתר אחד באינטרנט ...) זה לא אומר שאיני חושבת שזה טוב לא לקבל עדות כזאת - אני רק טוענת שכל עוד שיש יהודים שאכפת להם אם למישהו יש מעמד כזה 'ממזר', אז הבעייה לא תיעלם.
   וההצעה האחרונה שלה: כמו שסנחריב בלבל את האומות ואי אפשר לדעת מי הוא צאצא של עמלק, כך אפשר לומר שכולם ממזרים. (ראו את הפוסט הזה.) אין קהל ישראל. רק מי שמתגייר הוא טהור.
   יש קשיים הלכתיים שאפשר לטעון נגד שיטה זו, אבל אני בעד. אבל, שוב, כמו ההצעה הקודמת, זה יצליח רק אם מספיק יהודים מחליטים שלא אכפת להם ולכן לא יבדקו את הייחוס של בני זוג פוטנציאליים של ילדיהם. עם רוב העם מקבל את השיטה הזאת (מי יחתן אותם? לא הרבנות הקיימת, אבל בכל מקרה עדיף לא להתחתן בקידושין, כי ממזרות אינה הבעיה היחידה.) טו"ר לוביץ רוצה 'להציל את התורה מכתם הממזרות.' אני מאחלת לה הצלחה רבה.
   
   
6. הדובר האחרון במושב הראשון היה פרופ' צבי זוהר, שסובר שיסוד העיגון הוא הקניין. הוא מסכים עם רב קנוהל על ההבנה של ברית זוגיות, אבל הוא טוען שזה לא מה שקורה בתפיסה שאנו רואים בתשובה שהביא של הרב וואלקין (שו"ת זקן אהרן פינסק תרצ"ב סימן פ"א - אפשר למצוא ב-hebrewbooks.org) - דוגמה להחמרה בשאלה של עגונה. (כנראה הוא סובר שזאת התפיסה של בתי הדין הרבניים היום.) למרות שהיו הצדקות להתיר אותה בגלל עדים פסולים בחתונה,  הרב וואלקין לא הסכים לכך, כי דאג להחלשת כל מערכת הקידושין. מבחינה היסטורית הקהילה היהודית הייתה פוליגמית, אבל יש יסוד בתורה ששולל את הפוליגמיה, והוא הביא מדרש מעניין (אבל אני כבר משתדלת לקצר, וזה לא ממש משפיעה בנדון). פרופ' זוהר הוא בעד שני מסלולים להתחתן - אחד בשביל אלו שרוצים המסלול המסורתי ואחד מסלול 'התחתנות' שזה טקס יהודי ללא קידושין. הוא סיפר סיפור על הרב חיים דוד הלוי, שהציע דבר כזה, אבל אין עדות לכך.

ב. זה מביא אותנו למושב השני - מושב ההצעות. רחל קרן ממדרשת עין הנציב הציגה את השאלה של המושב: איך ואם אפשר אחרת - לשמור את הקדושה, ללא החלקים הבעיתיים?

1. ד"ר אריאל פיקאר ממכון הרטמן אמר שלא חשוב אם משתמשים במילה קניין או לא - יש בעיה של אי-סימטריות. (נדמה לי שאמרתי דברים כאלה.) יש בעלות בכל קנה מידה, בגלל הקידושין. כל הבעיות האחרות בפמינזם והדת פתירות עם הכלים המקובלים בהלכה. אבל בעניין הקידושין, אי אפשר בכלים הרגילים, ואי אפשר להמשיך בפרשנות בלבד. (תודה! הוא קורא לזה 'פרשנות' - אני קראתי לזה אפולוגטיקה. אני צריכה ללמוד איך להיות פוליטיקאית יותר טובה.)
   ההצעה שלו: יש מסורת יהודית שקיים וזה נישואי בני נח. יש להם איסורי עריות. המקור לזה 'ודבק באשתו ולא לאשת חברו'. (מדרש שגם פרופ' צבי זוהר ציטט בקובץ של מדרשים דומים.) נישואי בני נח הם שוויוניים. אבל בכל זאת מדובר באשת איש ולא מונוגמיה. ועוד הערה: הוא טען שההלכה מציעה אלטרנטיבות לבעיות, ונתן חליצה כדוגמה! אבל חליצה זו אלטרנטיבה מכוערת, משפילה. זו הדוגמה?! אני לא מתלהבת מפתרון זה. נשמע לי שרק בגלל שזה קיים במקורות, זה נותן לו איזה נחת רוח. אבל תעודת זוגיות של משפחה חדשה זה גם סוג של 'נישואי בני נח', אז למה פשוט לא לומר 'אנו צריכים נישואים אזרחיים עם כל טקס שהזוג רוצה, כל עוד שאין קידושין.


2. הרבנית מלכה פיוטרקובסקי (יש כתבה על דבריה בכנס.) הסבירה שיש לנו מצב שלא היה בעבר – שכופים דת על חלק מעם ישראל. הדבר הזה גורם לבעיה הלכתית ובעיה מעשית (ממזרות, היא מתכוונת, כי היא הזכירה את הנושא של רבקה לוביץ).  יש כאן חילול ה', והיא לא מדברת על ה'אומנות של חילול ה'' של בתי הדין. היא סיפרה על בחורה דתיה שהייתה צריכה לעשות חליצה. סרבן גט וגם בית דין העומד מאחורי זה הם עוברים על גופי של תורה ממש, כי אשה רואה איך ההלכה מתייחסת אליה. כגון 'ואהבת לרעך כמוך.'
   ההצעה שלה: לכתוב בכתובה תנאים שכל עוד אתה איתי שלא תלך עם אישה אחרת. ואז אם הוא בוגד, הוא חייב לתת גט. ואם אישה 'כלואה' אז גם הוא יהיה. תקנת קהל שמחייבת איש לתת גט לפי התנאים בכתובה. היא יודעת שמה שהיא מציעה אינו ממש שוויוני, אבל זה משהו. כרגע, זו ההצעה שלה, כי אחת הבעיות היא שהוא הולך לדרכו, ואישה כלואה. זה לא עוזר לכל הבעיות של דיונים על כתובה, וכו', כמו שהערתי לעיל. אבל יותר מזה, באנגלית אומרים two wrongs don't make a right. אני לא רואה את זה כפתרון מציאותי. כן, אפשר להוסיף תנאים נוספים בכתובה, אבל עדיין תלויים בבית דין לאכוף אותם. ועוד, אנו רואים שיש גברים שמוכנים לשבת בכלא במקום לתת לנשותיהם גט. ואנו רואים שיש גברים שבורחים לחו"ל. זה פתרון שמנסה לשמור על הקידושין. היא העירה שפרופ' רות הלפרין-קדרי אמרה שלא התלהבה מהרעיון. אבל בעיניי הדבר החשוב ביותר שאמרה הרבנית פיוטרקובסקי הוא הביקורת שהיא אמרה על רבני צוהר שאינם כולם ממליצים ודורשים הסכם קדם נישואין מזוג שהם מחתנים. 
   
   
3. פרופ' נעם זוהר פתח ואמר (אולי כתגובה לדברים של הרב קנוהל) שהוא לא יכול לענות 'אמן' על ברכת אירוסין. (זה פמניסט!) לב העניין אינו מה קוראים לזה (דהיינו, קניין או לא), אלא שהאשה היא אשת איש, ומביא לכל הבעיות של גט מעושה, וכו'. הוא לא רואה דברים כמו אריאל פיקאר, שהנה יש לנו אלטרנטיבה, אלא, לא ייתכן מה שקיים. בין הדיינים יש פטריכאליות רבה. אפילו בחברה החילונית זה קיים. הוא מתנגד לשיטה של הרבנית פיוטרקובסקי. אין פתרון אחד, והוא מודע שיש רבים שבכל זאת יתחתנו עם קידושין. ההסכם כבוד הדדי יעזור להרבה אנשים; כל עוד שממשיכים להתקדש כך, זה הגנה מינימלית. יש פתרון עדיף של קידושין על תנאי, והוא טוען שאכן עשו את זה במצרים ובמקומות אחרים. הפתרון הכי טוב הוא לא להיכנס למצב כזה כלל. הוא מציע שינויים לטקס כדי שהקידושין יהיו פסולים, כמו שהוא אומר 'הרי את מיוחדת לי בטבעת זו' ואז היא נותנת טבעת 'הרי אני מקודשת לך בטבעת זו' - להוסיף מה שירצו כדי שזה יהיה פסול. כשאני מדברת על הנושא, אני אומרת כמעט בדיוק אותן הצעות, באותו סדר עדיפויות: המינימלי - הסכם קדם נישואין, יותר טוב - קידושין על תנאי, ששומרים על הטקס שהרבה אנשים רוצים מכל מיני סיבות, אבל אפשר לפתור כל בעיה אם התנאים כתובים היטב, ואם מוסיפים הסכם ממון מסודר, והטוב ביותר - טקס משמעותי שהזוג אוהב - זה יכול לכלול הרבה אלמנטים של טקס מסורתי, אבל ללא קידושין כלל. ובנוסף, אני לא מפחדת מלהציע טקס רפורמי. יש להם ניסיון בטקסים יפים עם טעם יהודי ללא קידושין. המונח 'רפורמי' אינו מילת גנאי באוצר המלים שלי.

וזה מביא אותי למשיב, פרופ' עמיחי רדזינר, משפטים, אוניברסיטת בר אילן. הוא שאל כמה שאלות טובות, והעיר כמה הערות טובות וביניהם: האם המדינה בכלל צריכה להתעסק בנישואין? אולי רק להתייחס לחוזים. (אני חושבת שגישה זו היא הנכונה.)  אי אפשר לדבר על נישואין אזרחיים או כל אלטרנטיבה ללא דיון באיך יוצאים מזה. זו נקודה חשובה - היו יותר מדי דיבורים על טקסים, אבל לא מספיק על איך מנתקים קשר זוגי בכל השיטות שהציעו. קידושין הלכתיים מבוססים על קניין. אין דרך להשאיר מונח של קידושין ללא קניין. כנראה הוא מעדיף שיהיו נישואין אזרחיים בנפרד, ולא לנסות לבסס משהו אלטרנטיבי בהלכה. אבל הוא לא רואה כל טקס אלטרנטיבי כפתרון למדינת ישראל, כי כמעט כולם נישאים ברבנות. אין תקנה היום. ההלכה היום היא הלכה נכה, מופחדת. הוא גם שאל למה לא הזמינו מישהו קונסרבטיבי או רפורמי. שאלה חשובה, כיון שיש להם פתרונות (בתי דין קונסרבטיביים עושים הפקעת קידושין, לדוגמה, וטקסים רפורמיים הם מאד דומים למה שהציע פרופ' נועם זוהר.) התפלאתי והתאכזבתי מהתשובה לשאלה זו שנתנה פרופ' רות הלפרין-קדרי: המטרה הייתה לדבר ל'חברה שלנו'. מה זה - מוצש של עיתון 'מקור ראשון' ו'המגזר'?! אנו נמצאים באוניברסיטה ציבורית!!! כל משלמי המסים משלמים עבור אוניברסיטה זו! ואפילו אין לי מלים לבטא את ההרגשה שלי כשאומרים 'החברה שלנו' - חוץ מאכזבה ורצון להסביר לה שאני כנראה לא שייכת ל'חברה שלכם', כי בחברה שלי יש כל מיני יהודים, ולא רק מגזר אחד.

לסיכום - יש שתי הצעות מציאותיות ואחד שדורש יותר מאמץ. ההסכם כבוד הדדי הוא פתרון מוגבל - אולי בפוסט אחר אפרט למה, לטובת אלו שלא מכירים כל כך את המגבלות. לא להיכנס לקידושין זה גם מציאותי - אפשר לגשת למשפחה חדשה והם יסבירו את הכל. ואז אפשר לעצב איזה טקס שרוצים בשביל החתונה. ההצעה של קידושין על תנאי - יש בזה אלמנט יפה בעיני, וזה שהוא הפתרון ההלכתי שמשתמש בכלים שתמיד השתמשו בהם, כמו שהשתמשו בגט על תנאי במשך כל הדורות לפתור בעיות של עיגון, גט שכיב מרע כדי למנוע בעיית חליצה או ייבום, ועוד, ועוד. המילה הערמה אינה מילת גנאי בהרבה מקרים בספרות חז"ל, אלא מציאות ודרך להתמודד עם המציאות. באנגלית אומרים creative compliance. אז מי שאוהב את המערכת ההלכתית, את הדברים שאפשר לעשות בהלכה (תחשבו על ביטול רשות בעירוב חצרות כדוגמה אחת ברשימה ארוכה של הערמות 'כשרות'), קידושין על תנאי זה פתרון מעניין. הבעייה העיקרית עם פתרון זה (חוץ מהקניין עצמו כל עוד הקידושין תקפים, שעדיין מפריע להרבה אנשים), זה שקשה למצוא מי שיסדר או תסדר את הקידושין. אני מכירה רב אחד שאני יודעת שעוזר לזוגות לנסח את שטר התנאי, אבל בעילום שם. אני יכולה לחשוב על עוד כמה שמות של אנשים שאולי יעזרו בסידור הקידושין, אבל זה פתרון רק למי שעושה שיעורי בית, ומחפש מסדר (או מסדרת) קידושין מתאים/ה. לדוגמה של שטר תנאי, ראו את ההצעה של מרכז צדק לנשים.

בסוף הכנס, אשה אחת העירה: נכנסתי פסימית ואני יוצאת עוד יותר פסימית. אני לא הייתי אומרת משהו כל כך פסימי, אלא נכנסתי בלי ציפיות גדולות ולכן לא התאכזבתי. לדעתי, אין שום פתרון שירד כמו המן במדבר, אלא אתם צריכים להחליט שדי עם המערכת הקיימת הגדושה בבעיות. זה בידיכם להביא את השינוי. לא רק עבורכם, אלא עבור כלל ישראל ומניעת חילול ה'.

דברים מגונים וחקירה מגונה

תיק 860977/1  פסק דין ניתן 20.5.2013

המקרה מזעזע, אבל הדיון צריך להיות פשוט וברור.

לכאורה.

מדובר בבעל שעשה מעשים מגונים בתוך המשפחה, ליתר דיוק לבתו בת ה-15. הוא הורשע ב'שישה סעיפים חמורים בעבירות של מעשים מגונים בנסיבות אינוס בקטין במשפחה' (הבת שלו) ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר בפועל, עוד תקופות מאסר בתנאים שלא חשוב לציין כאן, ו-75,000 ש"ח פיצויים לבת הקטינה הנפגעת. ודרך אגב, לאחר חודשים שהבת לא דברה, היא סיפרה שהיו הרבה יותר משש עבירות.

האשה תבעה גירושין - לא מפתיע.

אז מה צריך להיות הפסק? כמה מסובך צריך להיות?

כך צריך להיות הפסק: האיש חייב בגט וגם כתובה, כמובן. הרי יש לה 'עילה' חזקה לבקש גט ולכן מגיע לה כתובה (תזכרו - אם אין לאשה עילה מוצדקת לגט, היא מפסידה את כתובתה. כתבתי על זה בבלוג באנגלית.)

פסק דין של כמה שורות, נכון? האם צריכים דיונים ארוכים בבית הדין? רק צריכים להחליט איזו סנקציות יש להפעיל על בן אדם הנמצא כבר בכלא, שגם יועילו, אם אינו משתף פעולה. 

אז הנה מה שקרה:

האיש תבע שלום בית. כן, קראתם נכון. הוא אמר שיעבור טיפול פסיכולוגי ורוצה שלום בית. בית הדין הסכים לתת לו אפשרות נוספת לשכנע את אשתו (אתם זוכרים - 8 שנות מאסר בפועל?), ובית הדין שכנע אותה להסכים לפגוש את בעלה בבית הסוהר כדי לתת לו את הצ'אנס הזה. הם גם אמרו לו שיסדרו את המפגש בתנאי שאם היא לא תסכים לשלום בית, שהוא יתן גט. הוא הסכים. המפגש התקיים והיא לא השתכנעה. (איזו עקשנית!)

או קיי, אז עכשיו הוא יסכים לתת את הגט? הבעל אומר, בסדר, הוא יתן גט, בתנאי שהיא תוותר על הכתובה ותוספת כתובה (שוב, הסברתי את המשמעות של מונחים אלה בפוסטים באנגלית).

האם בית הדין פשוט חייב אותו? מה פתאום?!

והנה ציטוט מפסק הדין:

'האשה התנגדה לוותר על הכתובה ולכן נקבע מועד לדיון הוכחות.'

מה זה אומר 'דיון הוכחות'?

אפשרות לבית הדין ובא כוחו של הבעל להטריד את האשה. חקירה מזעזעת.

קודם כל, כמה משאלות הדיינים לאשה:

ש: תגידי לי, בעלך לא רוצה להתגרש, מה את אומרת על זה.

ת: הוא חי בסרט, הוא מדבר על שלום-בית? איך אפשר להיכנס עמו לאותו בית, לגור עמו באותו בית? איך אפשר להכניס אותו לבית? מה זה יעשה לילדים שלי? איני מעלה זאת על דעתי.

ש: איך את מתייחסת בכלל לגברים, מחר את מתגרשת, ואת רוצה להינשא.

ת: לא נישאת. מי יכול לחשוב על זה בכלל? מי יכול לחשוב על זה? זה לא יעלה על הדעת. אם אבא עשה לבת שלו – בחיים לא. לגמרי לא.

מה בדיוק המטרה של השאלה השנייה שהצגתי פה? להראות כמה ההתנהגות של בעלה הזיק לה? לא נראה לי שכך מטרתם. אלה, לדעתי, מטרתם של הדיינים היא לבדוק, או אולי לדון אותם לכף זכות, להראות, כאילו, לבא כוחו של הבעל, שיש לה מטרה 'טהורה' בתביעת גט. זה העסק שלהם אם היא רוצה להינשא שוב?

אבל עכשיו תורו של בא כוחו של הבעל (המלים המודגשות ע"פ הדפוס):

ש: [פלוני] רצה להיפגש עמך בכלא – לא הצלחת להבין איך רוצה לשקם?

ת: זה הזוי. אין דברים כאלה. לא יכולה להעלות על הדעת שהוא יחזור לבית, ויחזור לאותה מיטה. הוא נכנס לבית של המיטה של הבת שלו, זה הזוי. אתם לא מבינים על מה אתם מדברים? אתם לא מבינים על מה אתם מדברים? הוא טוען ששנתיים עשה לבת. הילדה יכולה לספר שזה היה יותר – האם אכניס אותו לבית?

ש: אם יעבור טיפול פסיכולוגי אחרי תקופה – יש לו בעיה, אנו מבינים שיש לו בעיה, וגם את עוברת טיפול, וגם הבת עברה טיפול והפסיקה – גם הוא עובר.

ת: לא מתנגדת לטיפול.

ש: אחרי שיעבור תקבלי אותו?

ת: לא מאמינה לו.

ועוד:

ש: טעות כזו שנעשית, הוא משלם עליה ומשלם עליה המון! את לא יכולה למחול?

ת: יש טעויות שאין להן מחיר. אלוקים יכול למחול – אני רק אשה שהוא פגע בה, ובגד בה במשך שנים. פגע בבת שלו! אם היה הולך עם זונה, אז זה ביני לבינו.

ש: את רוצה נקמה?

ת: רוצה גירושין, לא רוצה לחיות אתו.

ש: וגם כתובה.

ת: מגיע לי. האם כתובה זה נקמה? לא רוצה להתנקם בו. כתובה זה לא נקמה. אני לא רוצה אותו, ולא אשן אתו תחת קורת גג אחת, הוא פגע בילדים שלי מספיק.

ועכשיו לקטע המזעזע ביותר בחקירה:

ש: למה את רוצה להתגרש.

ת: רוצה לחתוך את החיים.

ש: אולי את רוצה להכיר.

אין צורך להציג את התשובה שלה. עכשיו אתם מבינים את ההסבר שלי של חקירת הדיינים? מה מטרת השאלות האלה? הב"כ מבין היטב שאם האשה רוצה את הגט, בית הדין יסכים שיש לה מספיק עילה. אבל אולי אין מספיק עילה לקבל את כתובתה, ולשם כך מותר להשפיל אשה בבית הדין. זה לא סוף החקירה. יש שאלות על תדירות יחסי מין, לדוגמה. ויש סימני השמטת חלקים מהחקירה (... - איני מכירה מילה ל-ellipsis בעברית) שלא פרסמו.

לאחר החקירה המשפילה, האשה לא מוותרת על הכתובה, אז מה הצעד הבא?

"בית הדין ניסה להציע פשרה לצדדים בעניין הכתובה. הצדדים לא הסכימו ולכן הוגשו סיכומים."

ואז יש יותר מששים דפים של דיון הלכתי, כדי להגיע לפסק שהאיש חייב לשלם כתובה:

1. הבעל חייב גט במתן גט לאשתו.
2. הבעל חייב עקרונית במתן הכתובה, אך מאחר שנושא הרכוש נידון בערכאה האזרחית ולא ניתן לקבל במקביל גם כתובה וגם זכויות לפי חוק איזון משאבים, לפיכך פסק הדין בשיעור מתן הכתובה יינתן לאחר הכרעת הדין בנושא הרכוש.

בבלוג באנגלית אני הסברתי את הנקודה השנייה. ושם הראיתי שיש מחלוקת בנקודה הזאת - שאין 'כפל מבצעים', כיון שלשון החוק האזרחי היא בסעיף 17:

"אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה"

אני אישית מקבלת את הרעיון ש'אין כפל מבצעים'. לדעתי (ואני יודעת שיש הרבה שלא יסכימו) אני בעד שוויון מלא בחלוקת הרכוש, ולכן חלוקת הרכוש צריך להיות ללא כל עילה מאף צד, אלא בקשה בבית המשפט לענייני משפחה לחלוקת רכוש בצורה שווה, שלפעמים צריך גם לקחת בחשבון נכסי קריירה. אבל בית המשפט לענייני משפחה יודעים לעשות את זה וגם יש אנשי מקצוע שעוזרים להעריך דברים כאלה בצורה אובייקטיבית. אין דבר כמו חלוקה שהיא מאה אחוז 'פייר', אבל זאת המטרה.

אבל נחזור לששים הדפים. לא, אני לא מתכוונת לסכם אותם - רק לציין כמה נקודות בדרך. ולהעיר שגם הדיון ההלכתי הפריע לי נורא. צטטו מכל ראשון ואחרון, שו"תים, וכו' וכו'. בשביל מה? כי אין להם משהו אחר לעשות? כי הם רוצים להראות את הבקיאות שלהם בטקסטים מיושנים שאינם משקפים את חיינו היום? לא, כנראה זה בגלל שכך נוהגים בעולם ההלכתי של בתי הדין.

צריכים להוכיח שלפעמים אשה תובעת גירושין וגם מקבלת כתובה. למה? כי כאן העילה אינה אחת מהעילות הרשומות בספרי ההלכה. מעשים מגונים (שלא היו שני עדים והתראה) עם בת (והורשע בערכאות הגויים) כנראה אינה עילה מספיק טובה. יותר מזה. צריכים שתהיה לה עילה מספיק טובה אפילו לחייב גט(ללא כתובה)!

הנה ציטוט:

תחילה יש לדון, בעל זה שנכנס לכלא שמונה שנים – הרי בשנים אלו מונע ממנה כל חיי אישות, ואין לך חיוב בגט גדול מזה, שהרי באין אפשרות לקיים עונה, הוא מבטל את עיקר האישות, והכול יודעין למה כלה נכנסת לחופה.

נכון, אז צריכים להביא כתריסר ציטוטים משו"ת וספרי הלכה על חובת עונה ואי-יכולת לקיים את החובה כעילה לגירושין.

או! אבל אולי זה גם לא מספיק. אז צריכים גם לדון ב"מחלוקת הפוסקים אם מורד צריך גם למרוד ממזונות כדי לכופו לגט". לאחר דיון זה, רק הגענו לעמוד 16. אבל עכשיו צריכים לדון בחובת הכתובה.

ביאור שיטת מהרשד"ם

אלא שעתה יש לברר שאלה עקרונית: אף שהבעל מחויב בגט, מכל מקום עתה הוא מסכים לתת גט אלא שהוא מבקש כי האשה תוותר על תביעתה לכתובה.

שיטת המהרשד"ם היא השיטה שמאפשרת לבתי דין לומר לאשה לוותר על משהו כדי לקבל גט. לא אפרט כאן - יש בפסק דין דיון ארוך גם במחלוקת הזו. 

והלאה, והלאה - דיון על טענת 'מאיס עלי', דיון על אם 'מעשיו חשיב כעובר על דת כלפי אשתו', דיון על מקרים שלמרות שהאשה תובעת גירושין היא לא מפסידה כתובה ותוספת כתובה.

ואז דיין אחד מסיים את דבריו, ופוסק חיוב גט וחיוב בכתובה ותוספת כתובה (לאחר הדיון בבית המשפט, ששם הבעל תבע לחלק את הרכוש).

אבל דיין שני חולק עליו!

גם אני סבור כי שיש לקבל את תביעת הגירושין של התובעת ולחייב את הנתבע לתת גט, אך ברמה של חיוב ולא ברמה של כפייה

איפה המחלוקת? הדיין הראשון כתב שאם הבעל אינו מתייצב לסידור גט (כנראה נותנים לו לצאת מהכלא), אז באותו יום בית הדין ידון בהטלת סנקציות.

והדיין השני גם צריך להראות את בקיאותו, בנושאים קצת אחרים. לדוגמה, "הסתמכות על עובדות שנקבעו מחוץ לכותלי בית הדין", דהיינו, בבית המשפט לעניינים פליליים.

האם ערכאה רבנית יכולה לסמוך על עובדות שנקבעו בערכאה הכללית כדי לגזור מהן עילות גירושין לכפייה או לחיוב בגט? ואבהיר: כידוע, מערך הראיות המחמיר שדורש המשפט העברי שונה ממערך הראיות המקל יחסית שקיים בדין האזרחי, לרבות הפלילי. קל־וחומר כשמדובר בעבירות מין המבוצעות בדרך כלל בחדרי חדרים – האפשרות להשגת עדות כשרה וקבילה לפי כללי ההלכה, מצטמצמת עוד יותר.

כן, בואו נחזור ל'משפט העברי' כדי להרשיע אונס או רוצח. ואז נהיה מדינה ממש נאורה! לאחר כמה דפים של מקורות ותקדימים של קבלת ראיות מערכאות הגויים וגם דברים נגד קבלת ראיות משם (כולל ערכאות של הנאצים), הוא כותב:

מובן מאליו כי אין לדברים האלו כל השלכה לימינו שלנו ולמערכת המשפט הישראלית שבמדינתנו – מדינת היהודים.

יפה! אז, באמת, למה להביא אותם? כי בכל זאת:

נראה כי ביחס לראיות שהושגו שלא בהתאם להלכות קבלת עדות הקבועות במשפט העברי, אל לנו כערכאת משפט רבנית לקבוע מסמרות מראש.

אז עוד מספר דפים של דיונים וציטוטים ממקורות שונים כדי להגיע למסקנה שאפשר לקבל את הראיות וההודאה של הבעל. אבל:

ברם, שאלה זו גופא – האם בעשיית מעשים מגונים, ללא בעילה, יש כדי לקבוע עליו שם של 'רועה זונות' – היא עצמה שאלה הטעונה בירור וליבון, והיא תידון בפרקים האחרונים בפסק דין זה.

כן, אולי מעשים מגונים עם בתו ללא בעילה ממש אינם מהווים עילה מספיק טובה לחובת גט. וזה בכלל לא נחשב כעילה בפני עצמה, אלא צריכים להשוות את הדבר ל'רועה זונות', שזה כן נחשב כעילה לחיוב גט. ועוד שאלה לדיון "מאסר ממושך – האם יש בו עילה לחיוב או לכפייה למתן גט?", ועוד על חובת עונה, ומחלוקת על בעל מורד, ובעל המונע עונה שאינו מורד, ודיונים בכפיית גט, ושאלת "מעשים מגונים – האם דינם כרועה זונות?", וכן הלאה, וכן הלאה - כל דיון מלא ציטוטים הלכתיים ארוכים, מראשונים ואחרונים, ורק מעט מהמאה ה-21 מתקדימים בבתי דין בארץ.

גם הדיין השלישי צריך להוסיף את דבריו. הוא מצטרף לחיוב בגט (ובסוף דבריו הוא כותב שאם הבעל מסרב הוא בעד המשך תהליך להחלטה על סנקציות) וחיוב בכתובה, לאחר החלטת בית המשפט. אבל הוא גם צריך לדון בטענת "מאיס עלי" בכמה צורות, בדין רועה זונות, ואם "נושא פסק הדין חמור מדין 'רועה זונות'". דיין זה אפילו מביא דיון על "בעל פוליפוס" ממשנה במסכת כתובות, ואם אינכם יודעים מה זה "בעל פוליפוס" ואם את רוצה להיות נשואה למישהו כזה, תבדקו במשנה. חשוב לנו מה אומר הרשב"א על זה, כנראה, ואז אפשר לשאול "אם ניתן לכוף במקרים שלא הוזכרו במשנה", ועוד ועוד, אבל, די, ממש מספיק.

הגענו לפסק של בית הדין. הבעל חייב בגט. הבעל חייב 'עקרונית' בכתובה, אבל לא כתוב בפסק הסופי מה ההחלטה על תוספת כתובה, וכמובן בכל מקרה מדובר על אחרי ההחלטה של בית המשפט לענייני משפחה. קבעו מועד למתן גט. לא נאמר מילה על המשך בסנקציות, במידה והבעל אינו מופיע.

מקרה מזעזע אבל פשוט? מקרה מזעזע וגם המהלך בבית הדין מזעזע. אפילו אם התוצאה היא חיוב בגט, טרם ראינו גט. והנקודה האחרונה שלי, אפילו אם המטרה היא נכונה, המטרה אינה מצדיקה את המהלך המשפיל וההזוי בבית הדין.