שני הסכמי קדם נישואין הדומים ל'הסכם לכבוד הדדי'

בפעם שעברה כתבתי על ה'הסכם לכבוד הדדי' וציינתי שיש מספר הסכמי קדם נישואין אחרים. הפעם אני רוצה לכתוב על שני הסכמים אחרים, הדומים בעיקרון ל'הסכם לכבוד הדדי', להשוות אותם ל'הסכם לכבוד הדדי', ולהביע את דעתי עליהם. 

ההסכם של ארגון יד לאשה 

(אפשר להוריד את ההסכם הזה גם מאתרים אחרים, שציינתי בפוסט האחרון. אני לא רואה צורך לרשום את כל הלינקים כאן.)

ההסכם פותח עם סעיפים הקשורים לענייני ממון וחלוקה שווה, על פי החוק האזרחי ליחסי ממון. ב'הסכם לכבוד הדדי' עניינים אלה נמצאים בנספח.

בדומה ל'הסכם לכבוד הדדי', בהסכם זה בן או בת הזוג המעכב חייב לשלם מזונות (סכומים קצת שונים, אבל לדעתי ההבדל אינו מהותי) עד שיתן/תקבל את הגט. כדי לממש את התשלום הזה, יש דרישה שאחת משלושה תנאים יתקיים: בן/בת הזוג הגיש/ה תביעת גירושין לבית הדין והזוג חי בנפרד למשך 12 חודשים; "בית הדין המוסמך קבע כי אין סיכוי לשלום-בית בין בני הזוג או כי עליהם להתגרש, או כי מצווה עליהם להתגרש, או המליץ על גירושין, או כל לשון אחר שמשמעה כי אין על בני הזוג לחיות יחד, או חייב או כפה את הגט והאישה מוכנה, בנקיון כפיים, לקבלת הגט"; "הקרע בחיי הנישואין של בני הזוג אינו ניתן עוד לאיחוי".

ההבדל העיקרי מה'הסכם לכבוד הדדי' הן הדרכים שבהן מחליטים שזוג ניסה לשקם את הנישואין לפני שיש 'לחץ' (אבל לא יותר מדי - כדי שלא יהיה גט מעושה) להתגרש. בעצם, התנאי השני - שבית הדין קובע - הוא מה שמפריע לי ביותר בהסכם זה. בית הדין הם האחרונים שיחליטו שאין אפשרות לשלום בית. אם בן הזוג יבקש שלום בית, הוא צריך להיות כמעט רוצח סדרתי כדי שבית הדין יחייב גט. אני רק צריכה להזכיר לכם את המקרה עם הבעל שעשה מעשים מגונים לבתו בת ה-15. אז בעיני, תנאי זה אונו מועיל לכלום. התנאי האחרון, שבעצם אמור להביע מסקנה דומה - אין אפשרות לשקם את הנישואין - לא מוגדר היטב. מי מחליט פה? אז נותרת רק הדרישה לחיים בנפרד במשך שנים עשר חודשים. לדעתי, עבור כל מי שסובר שצריך להיות ניסיון לשקם את הנישואין לפני שמתגרשים, ה'הסכם לכבוד הדדי' נותן מענה טוב יותר.

אמרתי, לעיל, שהסכומים הם קצת שונים - לא באופן משמעותי - מה'הסכם לכבוד הדדי'. אבל יש פרט אחד שכן מפריע לי. הסכומים אינם שווים לאיש ולאשה. אצלו מדובר ב-40% מהמשכורת שלו ולא פחות מ-3000 ש"ח, ואצלה מדובר ב-40% ולא פחות מ-2000 ש"ח. ברור שלוקחים בחשבון שלרוב לאיש יש משכורת יותר גבוהה, ולכן ההבדל הזה קיים. אני בעד שוויון. יכול להיות שכתוצאה מסכום שיותר גבוה לאשה, באופן יחסי להכנסותיה, יהיה יותר לחץ על האשה להתגרש מאשר יהיה לאיש. אבל אין בעיה של גט מעושה בצד האשה. אם לא היינו חוששים לגט מעושה (ראו את הציטוט מהרמב"ם בפוסט האחרון), הייתי מעלה את הסכום לכל גובה שיביא את התוצאה המתבקשת. אין סיבה שמי שרוצה לנתק את הקשר שלו עם אדם אחר לא יוכל לעשות כן. הכוונה כאן אינה לבקש ממישהו לשלם, אלא לגרום למישהו להתגרש. מלבד זה, אני בעד שוויון זכויות ושוייון בנטל. לכל אחד ואחת יש נסיבות שונות. אם זוג רוצה לקחת בחשבון את ההפרשים במשכורת של כל אחד, זכותם בהחלט להתייעץ עם משפטן וסמכות הלכתית כדי לעצב את ההסכם לטעמם - חובה, בכל מקרה, אם חותמים על הסכם כזה.

לעומת ה'הסכם לכבוד הדדי', אין מילה על סידורי הילדים המשותפים. לדעתי זה חסר, אבל אפשר תמיד להוסיף סעיפים כאלה.

לסיכום, בעיניי ההסכם הזה פחות טוב מה'הסכם לכבוד הדדי' (אבל אל תדאגו, יש לי ביקורת על כל ההסכמים בסגנון הזה, ואכתוב את הביקורת בקרוב ...). ועוד, כיון שה'הסכם לכבוד הדדי' תפס יותר תאוצה, כדי לא לבלבל את הציבור, וכדי לא לגרום ליותר מדי decision fatigue, לדעתי, כדאי להוריד את ההסכם הזה מהאתר של הארגון ולהחליף אותו ב'הסכם לכבוד הדדי' אלא אם כן יש להם הסברים על יתרונותיו. אם יש טענות כאלה, יש לפרסם אותן.

ההסכם של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בארץ

כאן יש אוויר צח לנשימה. בפתיחת ההסכם, ב'הואיל' השני (בסגנון חוזים משפטיים) כתוב:

דרך הנישואין הקונסרבטיבית שבה בחרו הצדדים מבוססת בין היתר על אמונתם בשוויון בין המינים ובזכותו שלכל אחד מהם להנשא מחדש לאחר/ת במידה וקשר הנישואין שבין הצדדים לא יעלה יפה, לרבות זכותה של בת הזוג שלא להיוותר עגונה עקב סירובו של בן הזוג לתת לה גט

העיקרון של תשלומי מזונות שמשלם/ת בן/בת הזוג המעכב/ת דומה ל'הסכם לכבוד הדדי'. בטופס להורדה, לא רשום סכום, וכמובן על הזוג החותם להתייעץ עם סמכות הלכתית וסמכות משפטית. יש גם סעיף הדורש ניסיון לשיקום הנישואין.

אין בהסכם זה התייחסות לסידורי הילדים המשותפים. יש להוסיף סעיפים בעניין זה.

יש שתי אפשרויות בהסכם הזה - אחת לזוגות הנישאים בחו"ל ואחת לאלה שהם ידועים בציבור. המשמעות של האפשרות הראשונה, כנראה, היא שאלו שנישאים בחו"ל נרשמים אחר כך במשרד הפנים. ראו את דעתי בעניין זה בפוסט הקודם. אבל במידה ועושים כן, אם יתגרשו, זה יהיה דרך הרבנות, ולכן הסמכות ההלכתית שאתו/איתה מתייעצים חייבת להיות מי שמכיר/ה את הנעשה בבתי הדין הרבניים (האורתודוכסיים).

לאלו שאינם נרשמים במשרד הפנים, הנקראים בטופס 'ידועים בציבור', אני מציעה להתייעץ עם ארגון 'משפחה חדשה' כדי להתעדכן בזכויות שלהם. ייתכן שמה שרשום בטופס ההסכם הזה, בנוגע לעריכת הסכמי ממון וחוק יחסי ממון אינו מעודכן. בהיבט ההלכתי, יש להתייעץ עם סמכות הלכתית מטעם התנועה הקונסרבטיבית. חשוב ללמוד ממנו/ממנה את כל ההשלכות של נישואין (וגירושין) על פי דרכם. נדמה לי שאם ההסכם אינו מצליח לפרק את הנישואין, בית הדין שלהם יפקיע את הנישואין.

לכן, יהיה נבון עבור כל מי שבוחר בנישואין דרך התנועה הקונסרבטיבית לא להירשם במשרד הפנים. יהיה לכם טקס מסורתי, כדת משה וישראל (כן, בעיניי מדובר בנישואין הלכתיים ולכן כל ההסתייגויות שלי נשארות), ובכל זאת יש יותר הגנה מפני סירוב גט.

לסיכום - אם הייתי חייבת לבחור בין שלושת ההסכמים שראינו שמבוססים על תשלומי מזונות מוגדלים, הייתי בוחרת קודם כל בהסכם של התנועה הקונסרבטיבית, ולהתחתן דרכם ללא רישום במשרד הפנים.

אבל למי שמתעקש להתחתן דרך הרבנות (כבר הבנתם שאני לא בעד??), ה'הסכם לכבוד הדדי' הוא ההסכם שכדאי לבחור. אני ממליצה לארגון 'יד לאשה' להוריד את ההסכם המופיע באתר שלהם. יש מספיק ספקות על חתימת הסכם בכלל - לפחות שיהיה הסכם אחיד.

ואם אני מעלה את העניין של ספקות - קוראת אחת העלתה את השאלה של יחס בתי הדין הרבניים בארץ כלפי הסכמים כאלה. על פי הניסיון האישי שלה, יש דיינים שרואים כל הסכם כזה כגורם לכל גט להיות גט מעושה. זה חשש שאני רוצה לבדוק הלאה מול הארגונים שמעודדים זוגות לחתום על ההסכם. בן/בת זוג המסורב/ת יכול/ה להביא את ההסכם לבית משפט אזרחי שיחייב את המעכב/ת לשלם, אבל מה יקרה כשיגיעו לבית הדין כדי לסדר את הגט?

בפוסט הבא אתייחס להסכם של 'מרכז צדק לנשים' וגם אומר כמה מילים על הסכם אחר שנמצא באתר של מבוי סתום, שהוא הסכם נחמד, ולכן אתייחס אליו, למרות שנדמה לי שהוא ממש חסר חשיבות.

הסכמי קדם (ופוסט) נישואין - מה טוב בעיניי (מה פחות טוב בעיניי יופיע בפוסט עתידי)

"עונת החתונות" הגיעה! כל הארגונים שדואגים לבעיית העגונות (קולך, מבוי סתום,  מרכז צדק לנשים, עיק"ר, בית הלל - שכחתי מישהו? נא להודיע לי) יצאו לאחרונה במסעות פרסום כדי לעודד חתימת הסכמי קדם-נישואין.

קולך, מבוי סתום, ובית הלל מקדמים את ה'הסכם לכבוד הדדי'. באתרים של עיק"ר, מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, ומבוי סתום יש בחירה של הסכמים שונים להורדה. כמו כן, באתר של ארגון עתים תמצאו את ה'הסכם לכבוד הדדי' וגם ההסכם של התנועה המסורתית (אבל לא ראיתי שהיה ל'עתים' פרסום מיוחד לקידום השימוש בהסכמים כאלה).  באתר של מרכז צדק לנשים יש הסכם שונה מהשאר, בעצם, הסכם שיש בו תנאי בקידושין (בפוסט קודם התייחסתי קצת - לא לעומק - לתנאי בקידושין). באתר של יד לאשה תמצאו הסכם שערך הארגון.

בפוסט הזה אני רוצה להסביר בקיצור את המשמעות של ההסכם הנפוץ ביותר  - ההסכם לכבוד הדדי - ולאילו מטרות הוא טוב בעיניי. בפוסט הבא אדבר על ההסכמים האחרים המצויים באתרים של הארגונים האלה, מה ההבדלים, ומה היתרונות או החסרונות שלהם בהשוואה ל'הסכם לכבוד הדדי'. ורק לאחר מכן, בפוסט עתידי, אפרט את הביקורת שלי על ההסכמים השונים. אני רוצה לפתוח בשבח.

לפני שאני ממשיכה בדבריי על ההסכם לכבוד הדדי, חשוב לי לציין ולהביא לתשומת לבכם שיש ארגון אחד חשוב ומפורסם, המצהיר כי מגמתו היא שותפות 'בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים' שאינו אומר מילה על הסכמים כאלה (וגם לא מזכיר במילה את בעיית העיגון.) השתיקה בעניינים אלה קיימת בכל מה שכתוב באתר הארגון על הנישואין דרכו, או על נישואין באופן כללי. מדובר על ארגון רבני צהר. בדקו את האתר שלהם. אני לא מצאתי מילה על עיגון או על בעיות בגירושין (אם אני טועה, הודיעו לי. אתקן את דברי ואתנצל על פסקה זו). גם את שני המאמרים שפורסמו בכתב העת צהר גליון כ' (תשנ"ה) של הרב ד"ר דוד בן זזון ושל טו"ר ד"ר רחל לבמור - שניים משלושת המחברים של ה'הסכם לכבוד הדדי' - לא הצלחתי למצוא באתר של הארגון.

בהקשר זה, בעיניי, ארגון זה הוא בבחינת זאב בעור של כבש. רבנים נחמדים מביאים זוגות תמימים מתחת לחופה בלי להסביר מילה על הסכנות בקידושין כדת משה וישראל, ומה יכול לקרות אם ירצו לפרק את הקשר. אין מילה על הבעיות הקיימות בעם ישראל כמו סרבנות, סחטנות, השפלה בבתי הדין וממזרות כתוצאה מסרבנות. אין התייחסות לדרכים או לאחריות שיש לכל אחד ואחת לשנות את הנורמה בשיטת הנישואין כדי שלכל אחד ואחת תהיה אפשרות לבחור עם מי רוצים או לא רוצים לחיות.

לכן, אני מבקשת מכל מי שמתחתן בעזרת ארגון רבני צהר לשאול אותם מדוע אינם מתייחסים להסכמים, ואם הם חושבים שיש בעיה הלכתית בהסכם, מה הם מציעים כדי למנוע את בעיות העיגון, בעיות הסחטנות, וההשפלה של הבאת עילות וטענות בבתי הדין כדי לחייב גט (ולקבל גט) מהצד המעכב את הגט?

עכשיו למחשבותיי על ההסכם לכבוד הדדי. נדמה לי שבכל האתרים באינטרנט בהם תמצאו דוגמת הסכם להורדה, גם תמצאו הסבר קצר של מטרת ההסכם. לדוגמה, קולך מפרסם מכתב לבני הזוג. ייתכן שההסברים האלה צריכים להיות פשוטים ולא לפרט יותר מדי, כדי לא להיות דוחים מדי. הם לא רוצים להפחיד אנשים עד כדי כך שלא יתחתנו. אני, אולי כן רוצה. אני רוצה שזוגות יבינו את כל המשמעות של קידושין כדת משה וישראל, ומה יכול לקרות אם הם לא נעשים על תנאי. אמרתי שאתאפק ואומר את הביקורת שלי על ההסכמים בפוסט עתידי. אז אסתפק בינתיים בזה - שההסברים הפשוטים והנחמדים רק מגלים את קצה הקרחון. לדעתי, ההסבר של מבוי סתום הוא טוב מאד, וכן. ההסבר מודה שההסכם אינו פותר את כל הבעיות וגם שלא כל הפוסקים תומכים בזה. יש שם הפנייה לפסק של הרב משה פיינשטיין שמסייע לאלו שתומכים בהסכם. גם בהסבר של ארגון יד לאשה מציגים כמה מהאתגרים להסכמים כאלה.  

ההסכם לכבוד הדדי
ההסכם הזה מיועד לכל מי שרשום (או יירשם) במשרד הפנים כנשוי - אפילו אם התחתנתם בנישואים אזרחיים בחו"ל ואז נרשמתם במשרד הפנים (לכל הרוחות, למה?!). היות ואין בישראל מנגנון אזרחי לנישואין או גירושין, הרי שהדרך היחידה לכל מי שנרשם במשרד הפנים כנשוי לשנות את המצב המשפחתי הרשום לגרוש (או רווק) עוברת בבית דין רבני. אפילו אם בית הדין יחליט שאין צורך בגט (אולי בדיעבד, כגון במקרה של נישואים אזרחיים), בית הדין הוא הגוף הממשלתי שיתן היתר נישואין, ורק עם ההיתר הזה משרד הפנים ישנה את המצב המשפחתי. מי שלא מתחתן בקידושין 'כדת משה וישראל' וגם לא נרשם במשרד הפנים, לא צריך בית דין רבני כדי לפרק את הזוגיות, אין בעיות עיגון, ואין צורך בהסכם כזה (אבל הסכם ממון, הסכם על אחריות על ילדים, וכדומה הם מאד חשובים - פנו לארגון משפחה חדשה). 

אם קראתם אחד מההסברים של ההסכם לכבוד הדדי, או את ההסכם עצמו, הבנתם את הפרינציפ. כל אחד מבני הזוג יכול להחליט שלא טוב לו או לה בקשר הזוגי הזה ולבקש לפרק את הקשר. יש דרישה לנסות לשקם את הזוגיות במשך תקופה מוגדרת באמצעות מספר פגישות עם 'מסייע'/יועצת זוגיות. למרות שרשום אורך תקופה ומספר פגישות במסמכים המצויים באינטרנט, כל זוג יכול להתייעץ עם סמכות הלכתית ו/או משפטית ולהחליט על משך התקופה ומספר הפגישות שנכונים בעיניהם. 
מאתר קולך:

לידיעתכם, אין ביכולת המנסחים לקחת על עצמם אחריות הלכתית או משפטית על ניסוח ההסכם ותקיפותו. כדי לקבל את הייעוץ המתאים, יש לפנות לסמכות הלכתית ו/או משפטית(עורך דין).

לאחר תקופה זו, בן או בת הזוג שאינו רוצה להתגרש (המעכב/ת) חייב/ת לשלם מזונות בסכום קבוע, חודשי - הגבוה מבין $1500 או סכום המהווה 50% מההכנסה החודשית הממוצעת של המעכב/ת. את הסכום הזה אסור לבני הזוג לשנות בהסכם (לפחות ללא התייעצות רצינית), כיון שמחברי הההסכם (טו"ר ד"ר רחל לבמור, הרב אלישיב קנוהל, והרב ד"ר דוד בן-זזון) הגדירו את הסכום הזה כסכום שמצד אחד ידחוף את מי שטרם הסכים להתגרש להסכים, ומצד שני לא להיות סכום גבוה מדי שזה גורם למה שנחשב כגט מעושה (הסיבה ההלכתית העיקרית לפחד ולהתנגדות של הפוסקים שמתנגדים להסכם).

[אולי עכשיו כדאי להזכירכם שבמשנה גיטין פרק ט משנה ח כתוב 'גט מעושה בישראל כשר' ושפסק הרמב"ם (הלכות גירושין ב:כ):

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר ... לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. 

בעוונותינו הרבים, בתי הדין בארץ אינם פוסקים על פי הרמב"ם.]

עוד מוסכם בין בני הזוג שלא יהיו שום תנאים בנתינת הגט (על ידי האיש) או קבלת הגט (על ידי האשה) הקשורים לנושאים כגון חלוקת רכוש, משמורת ילדים, וכדומה. דיונים והחלטות על דברים אלה יהיו בנפרד. בהסכם לכבוד הדדי יש נספח להתניות ממוניות, שבו מסכימים בני הזוג לחלק את רכושם (אם הם מתגרשים) על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, אלא אם האשה מעדיפה לקבל סך של 50,000 ש"ח צמודים למדד כפרעון הכתובה.

בנספח הזה (שאפשר להחליף בהסכם ממון אחר - התייעצו עם סמכות משפטית!) גם יש סעיף על חלוקת אחריות על מזונות הילדים והטיפול בהם.

אז מה טוב בעיניי בהסכם זה?
1) לכל מי שאין מוצא (מנישואין לא מוצלחים), חוץ מדרך בית הדין הרבני (ראו לעיל), בהפעלת ההסכם לא תהיינה טענות של "עילות" כדי לתבוע גט, כמו שאנו מוצאים הרבה פעמים בדיונים בבית הדין. כדי לחייב בעל לתת גט בבית הדין הרבני, אשה צריכה להוכיח שיש עילות, כגון, שהבעל אלים (וזה לא תמיד מספיק), שיש לו 'ליקוי בכוח גברא' (כל עילה ששמתי בגרשיים מצוטטת מפסק דין משנת 2013), שהוא 'מהמר ואינו מפרנס', שהוא 'רועה זונות', וכו'. כדי לחייב אשה לקבל גט בבית הדין הרבני, איש צריך לטעון עילות כגון 'מעשי כיעור', שיש לה 'רומן עם גבר' אחר, שהיא 'פרסמה עצמה בפייסבוק למטרת הכרויות', וכו'.  הרבה בני זוג מעסיקים חוקרים פרטיים כדי להביא ראיות נגד הזולת. בפסקי הדין זה ברור שלפעמים יש ראיות חלשות (או מוגזמות או מזויפות). לפעמים אחד מבני הזוג מסכים לבדיקת פוליגרף כדי להוכיח שאין הראיות אמתיות. כל המהלך הזה רק מוריד את רמת היחסים בין בני הזוג לשפל שהוא האנטיתזה של הכבוד הדדי שההסכם אמור להביא. אפילו אם זוג מתגרש, שמירה על כבוד הדדי מועילה לעתיד שבו בני הזוג צריכים לשתף פעולה בטיפול בילדים או בשמחות עתידיות של הצאצאים המשותפים.

2) בדומה לכך, אם הזוג חותם על הנספח (או הסכם ממון דומה), לא תהיינה טענות של עילות נגד הזולת בדיון על הכתובה (כמו אלה שהזכרתי בפסקה הקודמת). ללא הסכם ממון, אם אשה תובעת את הגט - כדי לקבל את הכתובה, היא צריכה להוכיח עילה שמצדיקה לא רק את הגט, אלא גם את תשלום הכתובה. ואם הבעל לא רוצה לשלם את הכתובה - בין אם היא תובעת את הגט ובין אם הוא תובע את הגט, הוא יביא הוכחות של עילות נגד האשה. זוג שחתם על הסכם חלוקת רכוש - ללא כל קשר לסיבות הגירושין - יכול לשמור על כבוד הדדי.

מעניין בעיניי שהדבר שנראה לי כיתרון בשימוש בהסכם, נחשב כחוסר אחריות מוסרית בעיני הרב אליעזר מלמד, המתנגד לחתימת ההסכם. הוא כתב לפני כמעט עשור (אני רואה הרבה דברים מזעזעים בדף ההוא) על שלוש בעיות בהסכם, ולבעיה השנייה הוא נתן את הכותרת 'האחריות המוסרית':

אין בחוזה שום התייחסות לשאלה מי אשם בפירוק הנישואין. יש בכך עוול נורא. אדם נתן את כל אמונו בבן זוגו, הפקיד בידיו את עתיד חייו, ופתאום בן זוגו מודיע לו שאין לו יותר רצון להמשיך לחיות עמו, והוא מעוניין לפרק את המשפחה שהקימו. אני מסכים שלמרות כל הכאב, אי אפשר לחייב את מי שאינו מעוניין בכך להמשיך לחיות עם בן זוגו. אבל לפחות שישלם את המחיר העיקרי על פירוק המשפחה. גם לפי ההלכה, האשם בפירוק המשפחה צריך לשלם את המחיר הכרוך בכך. כל עוד עמדה מוסרית בסיסית זו אינה מעוגנת בבסיס ההסכם, יש סנקציה עצומה ביד הרוצה לפרק את המשפחה, ולמסכן שבגדו בו אין שום דרכים להתגונן בפניו.

3) ההסכם עלול - אין עדיין כל כך הרבה נסיון - למנוע (חלק מה-) מקרים של סרבנות. כיון שהזוגות שחותמים על ההסכם - מתוך בחירה חופשית - הם אולי סוגים של אנשים שבכל מקרה היו נוהגים בהגינות, אי אפשר לדעת באיזו מידה ההסכם הוא התורם להשגת מטרתו.

4) ההסכם מפריד את הגירושין מחלוקת הרכוש ומהחלטות על משמורת הילדים, וכתוצאה מכך, מפחית את האפשרויות לסחטנות וויתורים כדי להתגרש. 

5) אם הזוג חותם גם על הנספח, ההסכם עשוי להמעיט בדיונים ארוכים ולצמצם עלויות גבוהות של עורכי דין כדי להגיע לחלוקת רכוש והסדרי משמורת ומזונות הילדים.

6) אם כל זוג שמתחתן דרך הרבנות בישראל או שרושם את עצמם במשרד הפנים כזוג נשוי חותם על ההסכם, הסכם זה יהפוך למעין נורמה בנישואין בארץ. נורמה חדשה נחוצה כדי להביא למודעות על בעיית העיגון, ואז אולי יש תקווה שזה גם יוריד בצורה משמעותית את מספר המקרים של עיגון או סחטנות. 

בעיניי, הסיבה האחרונה היא הסיבה העיקרית שכל זוג שמתחתן (או כבר התחתן) דרך הרבנות (או שנרשם במשרד הפנים לאחר נישואין אזרחיים בחו"ל או נישואים פרטיים בארץ) חייב לחתום על ההסכם הזה (או הסכם דומה - בפוסט אחר אדבר על הסכמים אחרים). כל זוג רוצה לחשוב שזה לא יקרה לו, שהם מאוהבים, שהם יהיו מאושרים לעולם ועד. אתם לא חותמים עבור בעיות עתידיות שתהיינה לכם, חס וחלילה, אלא כדי לעשות שינוי בנורמה, מתוך אחריות לכלל ישראל. ידוע לכל אחד שאם לא אתם מתגרשים, אז הסטטיסטיקה אומרת שהידיד הטוב, האח או האחות, הבת או הבן שיהיה לכם בעתיד, האם או האב - ירצה להתגרש. תחתמו כדי שזה יהיה מקובל לעשות כך, כדי שמי שאינו חותם יהיה השונה, ואפילו המוזר. 

כתבתי בסגריים 'או כבר התחתן' - כן, גם אם כבר התחתנתם, אפילו אתם סבים וסבתות, אפשר לחתום על הסכם כזה (ולא כפי שכתוב במכתב של קולך). כדי להציג דוגמה טובה. כדי לשנות את הנורמה. כדי להגדיל את המודעות. אבל, אם חותמים לפני החתונה, אפשר לאמת את המסמך בפני נוטוריון או בפני רשם הנישואין (הם חייבים לפי החוק). לעומת זאת, אם אתם חותמים לאחר החתונה, אפשר לחתום רק בבית משפט לענייני משפחה (וזה עולה יותר כסף) או בפני בית הדין הרבני (אבל הם לא יבינו בכלל מדוע אתם רוצים לעשות כך, וגם אני לא מבינה למה מישהו ירצה להיכנס בהתנדבות לבית הדין הרבני).
באתר של 'עתים' מסבירים:

שימו לב: לפני הנישואין די בחתימה בפני נוטריון או בפני רשם הנישואין על מנת לתת תוקף משפטי להסכם בין בני זוג, אולם חתימה בפני עורך החופה בלבד אינה מעניקה להסכם תוקף. המשרד לשירותי דת קבע כי חובה על הרב רושם הנישואין לאמת את ההסכם בחתימתו באם יתבקש לכך על-ידי בני הזוג. באם אתם נתקלים בסירוב מצד הרשם לחתום על ההסכם, אנא פנו למכון עתים ונסייע.

אבל, אם אני כבר מעלה את הנושא של עלות, להקים משפחה אינו דבר זול. לערוך חתונה - שהיא רק לכמה שעות ובעצם כל מה שהשקעתם בחתונה לא משפיע על טיב הזוגיות - עולה הרבה כסף. אל תהיו קמצנים כשמדובר בחתימת הסכם. אני מקווה שזה לא יחסוך לכם כסף, שעבורכם זה יהיה בזבוז כסף, אבל אם הרבה זוגות יחתמו על הסכם כזה, בטח זה יחסוך למישהו אחר הרבה, הרבה צרות. תודה על שיתוף הפעולה.