בס"ד
שבת פרשת כי תצא תשע"ד דבי
קורן
כד,א כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה
וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙
עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ
וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃
אונקלוס
מתרגם 'וכתב לה ספר כריתות': 'וְיכתוב לה גט פיטורין'.
פסוק
אחד – שלוש מסכתות שלמות: כי יקח איש אשה ובעלה – מסכת קידושין; ושאר הפסוק – מסכת
גיטין; ומסכת כתובות באה ללמד על שיטת חז"ל להגן על הראשון, הקידושין, מפני השני,
הגירושין.
פסוק
אחד - ודורות על דורות של צער, עינויים, וחוסר צדק. למי שסובר שיש תמיד לדַבֵר
בדברי תורה על דברים נעימים ומרוממים – אני מתנצלת. אבל בפרשה זו אני מצוּוָה לדאוג
לחמור ולשור הנופלים בדרך, לאלמנה וליתום, לרחם על הֶעני - שלא יקרא אל ה', לא
להטות משפט הגר והיתום, ועוד ועוד מצוות שמביאות לצדק חברתי. כמו שאסור לי להתעלם
מהשור והחמור הנופלים בדרך, אני מאמינה שאסור לי להתעלם מפסוק זה שנפל בַדרך לְצדק.
אם אני לא מצליחה לשכנע אתכם, חברים בקהילה מתקדמת, פתוחה להתחדשות, אז איבדתי כל
תקוה לתיקון הדרך להקים בית בישראל.
יש
לנו בקהילתנו – ברוך ה' – הרבה שמחות, וביניהן חתונות רבות. אני סבורה שרוב הזוגות
הצעירים, ואף כולם, חותמים על הסכם קדם נישואין. אבל מטרתי היום היא לסכם עבורכם
פסק דין אחד מאחד מבתי הדין בארץ – במקרה בפתח תקווה, מתוך מספר עצום של פסקי דין
שנכתבים בכל שנה ושנה, כדי להדגים לַמָה חתימה על הסכם כזה או אחר אינו הפתרון
שיביא לַשינוי הנדרש. כי לא מדובר עלַיִך או עלֶיךָ. לא מדובר על מניעת סרבנות גט.
מדובר על דרך מקולקלת, על הלכות מיושנות, שכוללות עיגון מכל מיני סיבות, חליצה –
שגם שמענו עליה בפרשתנו, האישה הקטלנית, והרבה תקלות והתנהגות מכוערת הנובעות
מהלכות אלה. לכן, אי אפשר להאשים רק מערכת בתי הדין או הרבנות. אפילו הדיינים הידידותיים
ורחמניים ביותר לא יכולים לטפל בשורש הבעיה, והוא: שפסוק זה – וכל מערכת הקידושין
וגיטין הבנויה על הפסוק היחיד הזה – מבוססים על פרדיגמה של קניין אשה והפקדת
חירותה בידי בעלה ובית הדין.
אין
משהו יוצא דופן במיוחד בפסק הדין הזה שאסכם בקיצור נמרץ. רק, במקרה, אולי בגלל מצב
הרוח שלי באותו זמן שקראתי אותו, הוא היה הטריגר שדחף אותי לכתוב מייל למוריה [האחראית
על דברי התורה בשבתות בקהילה] ולבקש לדבֵר היום.
מדובר
באשה ובעלה האלים שנִשאו בשנת 2002, ובגלל האלימות שלו, כמה פעמים הייתה זקוקה לטיפול
בבית החולים. כבר משנת 2004 האשה מתלוננת למשטרה על אלימות קשה כלפיה וּכלפי
ילדיה. בעלה הורשע וגם נשלח למאסר, ובפעם השלישית ל-28 חודשי מאסר.
האִם
מפתיע שהאשה מסרבת לכל בקשה שלו לשלום בית? אבל תהליך הגירושין נגרר בגלל בקשות
לשלום בית והבטחות שווא של הבעל שהוא יתקן את דרכיו.
ועכשיו
אני חייבת לקרוא לכם כמה משפטים מהסיכום של הדיון בבית הדין:
בא כוחו של המבקש
ציין כי גם מאסרו של הבעל הוא מחמת שהכה את ילדיו ולא מחמת שהכה את אשתו. עוד
הוסיף כי אם האשה תפגוש את בעלה שלושה מפגשים במתחם הכלא לאחר שנתיים שבהם לא
נפגשו, והבעל לא יצליח לשכנעה לשקם את חיי הנישואין אז ינהלו משא ומתן לגירושין.
האשה סירבה להצעה אך בעצת באה כוחה התרצתה למבוקש כדי לזרז את סיום ההליכים.
... המשיב טען כי המפגשים היו
בנוכחות משמר בית הסוהר באופן שמנע ממנו לשכנעה לשלום בית, ובכל מקרה אינו מסכים
להתגרש.
הבעל עוד הוסיף כי
להרביץ לאשה אין זה קו אדום, 'ככה חונכתי גם אבא שלי הרביץ לאימא שלי והרביץ לי,
פה בישראל זה לא מקובל...'
בהמשך:
אף
שהבעל טען כי מעולם לא הכה את אשתו, והודאתו בעבר היא רק על איומים ואלימות
מילולית הדדית, אך בית הדין התרשם במקצת כי הבעל היה גם אלים כלפי אשתו
שימו
לב שההרשעות של מערכת המשפט האזרחי אינן מתקבלות כהוכחה ברורה בבית הדין, שהרי
מערכת האזרחית היא ערכאת הגויים.
מה
צריך לעשות כדי לשחרר את האשה הזאת? ובכן, בית הדין פסק לחייב גט, אבל – ובדיוק
כאן קפץ הטריגר - קודם היו צריכים לדוש בְּדעות הראשונים והאחרונים – מהמאות ה-12,
ה-16 - על אלימות בעל כלפי אשתו, ואם יש לחייב גט עקב אלימות כזו, כי יש דעות לכאן
ולכאן, והאם אפשר לחייב גט בגלל אלימות גם ללא התראה.
בא
כוחו של הבעל טען:
והנה,
בא כוח הבעל נאחז בסב'ך בטענה שאף אילו היה הבעל מכה את אשתו אין לחייבו בגירושין
מחמת המכות, שהרי כתב הרמ"א שצריך להתרות בו תחילה כי יחדל ממעשיו דבר שלא
היה בנִדוֹן דידן.
אבל
תודה לאדון הרחמים, בית הדין דחה טענה זו, כי ההתראה בדברי הרמ"א היא בעניין
כפיית גט ולא חיוב גט, ובית הדין רק חייֵב את הבעל לגרש את אשתו. וכתבו:
המבקשת
תבעה גם את כתובתה, אך הכתובה עצמה לא הוצגה עד כה לבית הדין. (איך
זה?!) מתיאור חייהם המשותפים נראה כי טוב לשניהם להיפרד
בהקדם. בית הדין ממליץ למבקשת לוותר על כתובתה אם הבעל יסכים להתגרש ביום שיִקַבַע,
מאחר ואף לַבעל טענות הדדיות כלפיה, וזאת מבלי להזדקק לגופן של טענות.
אני
מדגישה שטרם מדובר בכפיית גט, כי רק אם הבעל לא יופיע באותו תאריך שקבעו – יותר
מעשר שנים לאחר התלונה הראשונה שלה במשטרה – אז אולי יִדוֹנוּ בְסנקציות, המנגנון
לכפיית גט בימינו. ואין כאן החלטה פשוטה לבית הדין.
אני
מצטטת שוב מפסק הדין:
ולפי
דרכנו למדנו שנחלקו בַדבר הבית יוסף והדרכי משה [הוא
הרמ"א] על אודות בעל המכה את אשתו אם כופין אותו
לגרש, שלדעת הבית יוסף אין כופין אותו אך לדעת הדרכי משה יש לכופו לגרש. ומכל מקום
עד כאן לא נחלקו אלא לגבי כפייה בגט, אך לדברי הכול הבעל חייב לגרש את אשתו
האם
אינכם מסכימים שֶלְבֶן אדם יש זכות לומר 'אני לא עוד נשואה לבן אדם פלוני אלמוני.
אני מנתקת את הקשר שלי אִתו.'?
חופש
האדם חייב להיות בידי אותו אדם ובוראו ולא בידי בית דין או כל אדם אחר שקנה אותו
או אותה. בַמשפט הישראלי זכות זו היא חלק מ"חוק-היסוד כבוד האדם
וחירותו." נישואים על פי הלכה שאינה מכירה בזכות האדם לחירותו לפי רצונו הם
שיתוף פעולה עם מערכת מקולקלת, המתנגשת עם עקרונות אלה.
עד
שנחרים את המערכת ההלכתית לקידושין הקיימת, ונתַקֵן מערכת חדשה להקים בית בישראל המבוססת
על כבוד האדם וחירותו, איננו יכולים לומר – להזכירכם את הפרשה מהשבת שעברה – 'ידינו
לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.'
