טבילת "בתולות" - כמה מקורות ללימוד הנושא של טבילת רווקות
נדה לב ע"א
ורבנן זיל בתר רובא דקטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו זיל
בתר רובא דקטנות ורוב קטנות לאו אילונית נינהו אימר דשמעת ליה לר"מ מיעוטא
דשכיח אבל מיעוטא דלא שכיח מי שמעת ליה הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא א"ר
יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה ואמר רבי מעשה בבית שערים והטבילוה קודם
לאמה וא"ר יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה בשלמא דר' יוסי ודרבי
משום תרומת א"י ...
חידושי הרמב"ן מסכת נדה דף לב עמוד א
הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא מעשה והטבילוה קודם לאמה.
וא"ת שמא משום נגיעת אמה בה הטבילוה לסוכה בתרומה, י"ל שיודעין היו
בגמרא שלא בא ר' יוסי אלא להעיד על טומאת עצמה והכי קתני מעשה היה שפירשה נדה
והטבילוה קודם לאמה ולאו אטבילה בלחוד אסהיד אלא אפירשה אסהיד דאי לאו הכי פשיטא
ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה, א"נ אין דרכן של בני אדם להפרישה מאמה אלא לכך
הטבילוה שלא תטמא את הנשים שנוגעות בה ומגפפות אותה ויחזרו ליטמאו הן תרומה
שבא"י, אבל בנגיעת אמה בה אין להקפיד לטומאת הנוגעים בה שהרי היא ראשון
ואין מטמאה אדם, ואותה שבפומבדיתא נמי משטבלה לטומאת גופה אינה צריכה להפרישה מאמה
כדמפרש ואזיל.
שו"ת הריב"ש סימן תכה
שאלת: לבאר לך, מה שכתוב בתורה: ואל אשה בנדת טומאתה, לא
תקרב לגלות ערותה. אם נאמר על כל אשה נדה: בין באשתו, בין בפנויה? ואם הוא כן, איך
לא הזכירו דבר זה, הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית; ולא הראב"ד ז"ל
בספר בעלי נפש? כי לפי לשונם, לעולם לא דברו: אלא באשתו של אדם; ואיך מורגל בפי כל
אדם: פלונית פנויה מותרת? וחכמים ז"ל, איך הניחו שום קדשה בעולם? כי מסתמא,
אינן מטהרות עצמן. ואיך לא תקנו: שום תקון, או שום גדר של טהרה, בפנוי'; כדי שלא
יכשלו בה רבים, אחר שהבא עליה ענוש כרת, והנוגע בה באצבע קטנה, חייב מלקות? ואם
באשתו בלבד הכתוב מדבר, הוקשה לך לשון הרמב"ם ז"ל, בהרבה מקומות. שנראה
מדבריו: שאסור הנדה: בין באשתו בין בפנויה.
... מ"מ, אין מי שיתיר לגמרי: ביאת פנויה בזנות. ומה שמורגל
בפי ההמון: פלוני*ת פנויה מותרת. אמת הוא: שמותרת ע"י נשואין. וכן בזנות, אין
בה זיקת הבעל. ומספר גיטה, נלמוד; שכך כתב לה: הרי את מותרת לכל אדם. אבל אם הם
רוצים לומר: שמותרת לגמרי, אפי' בזנות, ושאין בה אפילו אסורא דרבנן; טעות הוא
בידם. שהרי אף ביחודה, יש אסור מגזרת בית דינו של דוד. וכל שכן, בביאתה. ולזה, היו
דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל בספריהם: באשתו נדה; שאין דבר אחר גורם לה
להאסר; אלא אסור נדה. אבל בפנויה, לא היו צריכין לדבר בה כלל. שהרי אפילו בלא עת
נדתה, ביאתה אסורה: אם מדאורייתא, אם מדרבנן. ויחודה ג"כ אסור, מגזרת בית
דינו של דוד. ולהסתכל בה, ג"כ דרך זנות, אסור מדרבנן. ואסמכוה לפסוק: ונשמרת
מכל דבר רע; כמש"כ בסמוך. אלא שאע"פ שהכל מדרבנן, גדול עון העובר, כשהיא
נדה, משאינה נדה. לפי שבזו: הוא סייג וגדר, לדבר שיש בו כרת; ואין כן, כשאינה נדה.
ומה שהוקשה לך: איך חז"ל הניחו שום קדשה בעולם, שהרי אינן מטהרות עצמן. חלילה
שחז"ל יניחו קדשה, ויתירוה! ואף אם תהיינה טובלות לנדותן. והכתוב צווח. לא
תהיה קדשה מבנות ישראל. וכתב הרמב"ם ז"ל: שהיא אזהרה לה, ולהבא עליה.
והרמב"ן ז"ל כתב, בפי' התורה: שהיא אזהרה לב"ד, שלא יניחו בנות
ישראל להפקיר עצמן, לישב בעינים על הדרך, או בקובה של זונות, לזנות לכל יבא. באו
ונצווח על דורנו, שאין דומה יפה. וגדולי הדור, העלם יעלימו את עיניהם, פן יכשלו
בני פריצי עמנו, בנכריות, ותצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש. והקדשות שהיו בימי
חז"ל, שלא ברצון חכמים היו. אדרבה! היתה גזרה, ושמד: לגזור עליהם כן. כמו
שאמרו (בע"ג י"ז:) על רבי חנינא בן תרדיון: שגזרו על בתו, לישב בקובה של
זונות. ומ"מ, נראה: שבימיהם היו הקדשות נזהרות, מלשמש בימי נדותן. כדמשמע התם
בפ"ק דע"ז (י"ח): דאמרה ליה ברתיה, דרבי חנינא בן תרדיון לרבי
מאיר: דשתנא אנא. ומה שנפלאת: איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים?
ואין כאן מקום תמה! שהרי כיון שהפנויה אסורה, כמש"כ. אדרבה! אם היתה טובלת,
היה בה מכשול: שהיו מקילין באסורה; כיון שאין אסורה, אלא מדרבנן. כמו שאירע לאותו
תלמיד: ששנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה. ומת בחצי ימיו; שהיה מיקל בימי לבונה,
ולא בימי נדותה. כדאיתא בפ"ק דשבת (י"ג:). וכתב ר"ת ז"ל: שאי
אפשר לתלמיד ששמש חכמים הרבה, שלא ידע לדרשת רבי עקיבא (בשבת ס"ד:) בפסוק:
והדוה בנדתה. לעולם תהא בנדתה, עד שתבא במים. וכיון שלא היה מקל בימי נדותה, לא
היה לו להקל בימי לבונה: שהרי כיון שלא טבלה, בנדתה היא. אלא ודאי, טובלת היתה
לטהרות בסוף ימי נדותה של תורה; דהיינו לאחר שבעה מתחלת ראייתה. ואחר כן, היתה
סופרת שבעה נקיים, וחוזרת וטובלת לבעלה. ואותו תלמיד, כיון שטבלה טבילה ראשונה,
והיא טהורה בדין תורה; היה מיקל לישן עמה בקרוב בשר, קודם מלאת לה שבעה נקיים. ופרץ
גדרן של חכמים. ולכן מת בחצי ימיו. ונראה שנהגו בטבילה זו, בדורות הראשונים:
משום טהרות. כמו שהיו מטבילין את הקטנות. כדאיתא במס' נדה פ' בנות כותים
(ל"ב): מעשה והטבילוה קודם לאמה. ואמרינן: בשלמא דרבי ורבי יוסי, משום תרומת
א"י וכו'. ועוד, דאפשר דס"ל טבילה בזמנה, מצוה. ואעפ"כ כתב
הרמב"ן ז"ל: שבטלוה בדורות האחרונים, משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא:
שיבאו בה לידי מכשול, להקל באסורא דרבנן; כמו שנכשל אותו תלמיד. ובזה יש לתרץ:
במה שהוקש' לך. והארכתי, במה שלא הי' צריך, למען השלים דרושך, ולמלאת מבוקשך. ואתה
שלום. כחפצך, וחפץ דורש שלומך; נאמנך, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה