על ירושת נשים ובנות: תגובה
דבורה קורן
ברצוני להגיב למאמר של ד"ר יאיר שיבר 'על ירושת נישם
ובנות' – ולפרסומו על ידי ארגון 'קולך' - שהופיע בגליון 140 של קול חֹדש שמוציא
לאור ארגון 'קולך'. שיבר בוחר במקרה אחד, קצת קיצוני (ואיני טוענת שלא היו דברים
מעולם), כדי לנסות לשכנע אותנו ש'משפט עברי' מגן על האלמנה יותר מהחוק האזרחי
בישראל.
שיבר תיאר מצב של שני בני זוג שחיו יחד כשלושים שנה בדירה
מפוארת, והבן-זוג נפטר. יש שני בנים ושתי בנות. נמצא, לבעל היתה 'מאהבת' ושהוא כתב
צוואה והוריש לה את חלקו בדירה, שהיא רוצה לממש.
שיבר טוען שבהשוואה לחוק הירושה האזרחי, האלמנה מוגנת
ע"י ה'משפט העברי', ובהמשך, אני אשתמש במלה 'הלכה' במקום המונח המלאכותי
'משפט עברי', מונח טעון באג'נדות שונות, כמו שכתב הרב מיכאל אברהם במאמרו 'האם
ההלכה היא "משפט עברי"?': 'ביטוי זה בא לציין האוחזים בעמדה
אידיולוגית'.[1]
למרות הקיצוניות של המקרה, נלך עם זה, כי אפילו במקרה הזה,
מחשבה יותר יסודית וזהירה תצדיק את הטענה שדיני הירושה ההלכתיים הם בעייתיים מאד
לאישה בת-ימינו, ושהפטרנליזם שלהם אינו לטובתה.
קודם כל, שיבר מתחיל עם הנחות סותרות. הוא מדבר על הורשת 'חלקו
(של הבעל) בדירה' למאהבת. אבל בעולם ההלכתי, באופן כללי – אם לא היה הסכם מיוחד – כל
הדירה שייך לבעל, ואין לאישה חלק בה בכלל. לכן, שיבר כבר אינו מציג את כל העובדות.
ולא רק שאין לה חלק בדירה, אין לה חלק בחשבון בנק משותף, כי אין דבר כמו רכוש
משותף. הכל שייך לבעל, חוץ מנכסי 'מלוג' ו'צאן ברזל' שהאישה הביאה איתה כשנישאו
(ולא אכנס לפרטים על פירות או שינוי בערך נכסים אלה). אבל אם הזוג הוא זוג מהחברה
הדתית כמו בדורינו והתחתנו כצעירים, אז האשה לא הביאה איתה שום רכוש. יותר מזה,
אפילו מה שהיא הרוויחה במשך כל שנות הנישואים, אם היא עבדה (כמו רוב הנשים
בישראל), שייך לבעלה, כי מעשי ידיה שלו, ללא הסכם מיוחד (שאפשר לסדר לפי ההלכה,
אבל כמעט ואין זוג שעושה כך). לכן, אפילו אם הנפטר לא הוריש שום דבר למאהבת, הבנים
(ולא הבנות, ולא אשתו) כולל בנים שילדה המאהבת לנפטר יורשים את הכל –
חסכונות, השקעות, האוטו, הדירה המפוארת – הכל!!
עכשיו,
נתייחס לצוואה שכתב הבעל להוריש את הדירה (חלק, או כל הדירה) למאהבת. שיבר מסביר
שהאישה יכולה לפנות לבית הדין הרבני ולתבוע למזונותיה נגד עיזבונו, ולדרוש צו
למדור ספציפי, ואז המאהבת לא תוכל לממש את הצוואה, והאלמנה תוכל לדור בדירה. אבל
לדברי שיבר חסרה נקודה חשובה. הבעל, אם היה מתייעץ עם עורך דין טוב, היה יכול לתת
למאהבת מתנת בריא בשטר הלכתי.
בהלכה,
מתנת בריא היא דרך לעקוף את חוקי הירושה, כיון שבהלכה אין קניין לאחר מיתה. כך,
לדורי דורות, יהודים עקפו את דיני הירושה, כדי להוריש לבניהם בשווה, במקום לתת פי
שניים לבכור, או להוריש לבת, או לאישה, או לתת חלק גדול מעיזבון לישיבה או לרבי
(או, כן, גם למאהבת), ומתנת בריא תופסת. עצם האפשרות לתת מתנת בריא הוא דבר שימושי
במערכת ההלכתית, כי יש הרבה סיבות מצדיקות לעקוף את דיני הירושה המגבילות למידי.
גם אישה יכולה לתת מתנת בריא(ה), אם ברצונה, לדוגמה, להשאיר את כספה (ששמרה לעצמה
בהסכם ממון עם בן זוגה!) לילדיה מנישואים קודמים במקום שבן זוגה הנוכחי, העשיר,
יירש אותה. החלטה כזאת אינה, בפני עצמה,
מצביעה על יחסים גרועים בין בני זוג!
בעצם,
גם שכיב מרע שחילק נכסיו בלשון מתנה – דבריו קיימים – אף אם נתן למי שאינו ראוי
ליורשו, ואין צריך קנין, כיון שדברי שכיב מרע הם ככתובים ומסורים (שו"ע
חו"מ רנ"ג סע' כ'). אם אמר כשהיה בריא (בלשון כמו 'מהיום ולאחר מותי'),
דבריו קיימים אם הקנה בקנין המועיל (ראו שולחן ערוך חו"מ רפ"ב סע' א').
בשטר יהיה כתוב לשון כמו 'והקניתי בכתיבה ומסירה וקניין גמור ושלם אגב קרקע כל דבר
בקניינו באופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה'.
נכון,
על אדם כזה, שמחלק את נכסיו במתנה ולא משאיר ליורשים ירושה, אומרים 'אין רוח חכמים
נוחה הימנו' (משנה בבא בתרא ח, ה), אבל דברים אלה לא מנעו יהודים בכל הדורות לחלק
את רכושם לאחר מותם לפי רצונם על ידי שימוש בלשון 'מתנה'. ונכון, בשולחן ערוך (שם) פסק המחבר ש'מדת חסידות שלא להעיד בצואה
שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה',
אבל ידוע שלא כל עורכי הדין הם נוהגים לפי מידת חסידות.
כך, לפי ההלכה, האלמנה הזאת יכולה להישאר בלי שום רכוש – אין
לה חלק בשום דירה או חסכונות או פירות מהשקעות ללא הסכם עם בן זוגה הנפטר. עכשיו,
אפשר לראות שמה שתיאר שיבר הוא פחות גרוע ממה שיכול לקרות על פי ההלכה, אבל נמשיך
בכיוון שלו. לאחר התביעה לבית הדין עבור הזכות לדור בדירה (השייכת לבניה בלבד –
ובני המאהבת, אם יש, אם לא נתן מתנת בריא), במילותיו, 'לא ניתן יהיה למכור את
הדירה כל עוד האשה מתגוררת בה כל עוד היא אלמנה'. אבל רק אני הדגשתי את
המלים האחרונות. כלומר, מייד, אם האשה מתחתנת שוב (וייתכן שהיא לא תתאבל לשנים
ארוכות על בן זוג שבגד בה), היא מאבדת כל זכות לגור באותה דירה!! ההנחה הפטרנליסטית היא שבן זוגה החדש ידאג לה
עכשיו. זאת אומרת, אין לה רכוש משלה. כלום. אולי לפחות הפעם הבאה היא תדאג להסכם
ממון הלכתי עם בן זוגה החדש, וכחלק מההסכם היא תשמור על זכות להוריש את רכושה
לבניה ובנותיה, אם תרצה. אבל, אולי ההלכה מעודדת קשר עם גבר בלי להתחתן, כדי שתוכל
להמשיך לגור בדירה, כי רק כל עוד היא אלמנה יש לה זכות כזאת.
ועוד, כל עוד היא אלמנה, הבנים חייבים במזונותיה מתוך כתובתה,
שמוציאים מהעיזבון. (אבל איזה אם היום רוצה להיות תלויה בבניה לפרנסה?!) ולא רק
האם. שיבר מסביר שאין הפלייה נגד שתי הבנות של הנפטר, למרות שלא יורשות אותו, שהרי
'האחים מחויבים לדאוג לכל צרכיהן עד שהן יתארסו ויעברו לרשות בעליהן'. עכשיו אני
מבינה את תופעת ריבוי הרווקות ב'ביצה' בירושלים. בנות השלושים-פלוס בעצם אינן
רוצות לעבור לרשות בעלים. מה טוב להן! כרווקות, הן יכולות לצאת לגמלאות מוקדמת
בפטירת אביהן, ואחיהן ידאגו להן! שיבר מסביר שהאחים (בני הנפטר) 'מחובתם לדאוג
בראש ובראשונה לאחיותיהם. ... גם אם ייגמר העיזבון והאחיות טרם נישאו, צריכים
האחים להשכיר עצמם לעבודה בכדי לפרנס את אחיותיהם'. כנראה האחים אף פעם לא ייצאו
לגמלאות, ולא נדבר על נסיעות לחו"ל.
ואפילו אם הרווקות מביאות ילדים לעולם, לפי ההלכה, האבות
אחראים למזונות הילדים. מה יכול להיות רע? הרבה! מה אם האחים כבר עובדים, כגון
כמורים לתנ"ך או לתושב"ע בתיכון, ומשכורתם נמוכה, ויש להם משפחה עם
ארבעה ילדים, או שישה, או שמונה. איך בדיוק ידאגו לאחיות? האם בית הדין יכריחו
אותם ללמוד כלכלה כדי להפוך לבנקאים עשירים? האם שיבר חי בעולם שלנו? ואם נחזור
מספר דורות, נבין מדוע כתוצאה מאחריות האחים על אחיותיהם היתומות היו הרבה נישואי
בוסר של ילדות יתומות. ולכל מי שיש איזה נוסטלגיה לימים הטובים ההם, כשהצעירים
התחתנו בגיל צעיר וכך לא הגיעו לידי חטא או הרהור, חלילה וחס, כמו הצעירים היום,
כדאי לקרוא את ספרה של רות למדן, עם בפני עצמן, הפרק על נישואי בוסר, ובספרה של מרגלית שילה, נסיכה או
שבויה.
אין כאן מקום למנות את כל הבעיות האחרות ופרטיה שיכולות
להיווצר בווריאציות של המקרה ששיבר העלה, כגון אם לא היו ילדים לנפטר (לא מאשתו
ולא מאיזו מאהבת) אבל יש לו אח קטן - יבם קטן. העיזבון שייך למשפחתו של היבם,
ועליהם לפרנס את האלמנה ואין לה אפילו מנוס של בן זוג חדש. במקרה הזה, יכול להיות
יותר טוב אם היה לנפטר צאצא מיחסים אחרים!
בקיצור, לאלמנה של שיבר אני מציעה שעדיף לה להישאר בבית המשפט
האזרחי, למכור את הדירה ולחלק אותה עם המאהבת של הנפטר המנוול. לפחות כך יש לאלמנה
שווי של חצי דירה מפוארת, שבטח התייקרה מאז שקנו אותה, והיא תוכל לקנות דירה יותר
קטנה, אבל שלה, עם כל היתרונות של ההשקעה בנדל"ן.
ושימו לב, באופן חלק שיבר מתחיל עם הפסוקים בתורה ומגיע לסדר
הנחלות 'על סמך הוראות אלו ופרשנותן על ידי חכמי התלמוד'. אבל המעיין בפסוקים
בתבונה יבין שאין מילה על ההלכה שהאיש יורש את אשתו (ששיבר לא התייחס אליה). שיבר
רק ציין שאישה אינה יורשת את אישהּ. ואם לא כתוב בפסוקים שאיש יורש את אשתו, מניין
לומדים כך חז"ל? מדרש ההלכה נמצא בבבא בתרא קיא ע"ב. אבל מקוצר היריעה,
לא אסביר את הסוגיה כאן. תוכלו לבדוק אותה, אבל על ידי הסרטוט להלן תוכלו לראות את
ה'יצירתיות' במדרש זה על במדבר כז, יא:
לפי המדרש, 'שארו' הינו אשתו, ועל ידי 'גורעין ומוסיפין ודורשין',
דהיינו, סידור חדש של האותיות, קובעים את ההלכה שאיש יורש את אשתו. היושר
האינטלקטואלי של הרמב"ם לא התיר לו לקבל הלכה זו כדאורייתא, והוא כותב (הלכות
אישות יב, ג) שמדובר ב'דברי סופרים'.
היושר האינטלקטואלי של כל מי שבאמת מעוניין בהגנת הנשים לא
יטעה את הציבור בסיסמאות של הלכה או משפט עברי והגנת הנשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה